חזו חזו בני חביבי
אהבת תורה עצומה בערה בליבו של רבינו. הוא לא עסק בתורה והרבצתה רק כמצווה ועושה חובתו, אלא בשמחה ואהבת עולם, כמי שמכיר בחוש שהתורה היא עצם החיים ובלעדיה אין חיים.
כשהיה רבינו מדבר על אהבת תורה, ניכר היה שהדברים יוצאים מעומק ליבו. כמה פעמים כשהגיעו אליו תשב"ר להיבחן, היה מקדים ומדבר איתם על מתיקות לימוד התורה. הכנות והפשטות שבהם נאמרו הדברים, השפיעו עליהם עמוקות. בפרט כששמעו קודם לכן ממחנכיהם עד כמה הדברים מאפיינים את דמותו. פעם נערך באחד ה"חדרים" מבצע גדול של שינון וחזרה, רבינו נעתר לבוא לעודד את צעירי הצאן ולומר בפניהם דברי חיזוק קצרים. הוא פנה אליהם בשאלה:
מה הדבר הכי מתוק בעולם? והשיב בעצמו: "לא שוקולד ולא גלידה. התורה הקדושה היא הדבר הכי מתוק בעולם". והוסיף דברי ברכה קצרים. הדברים הדהדו בראשי הילדים ונעשו לסיסמא באותו תלמוד תורה, עוד היום יודע כל ילד זה לדקלם מילים אלו.
פעם במסיבת סיום מסכת שערך בחור בישיבה בביתו, אמר רבינו שהתמונה היפה ביותר שהוא יכול לצייר לעצמו, היא שכל בן תורה שיושב ולומד והמילים האהובות עליו הם: "הדרן עלך תלמוד בבלי". דברים אלו אמר רבינו גם כשנתבקש, לשאת דברים במעמד סיום הש"ס הגדול שנערך בירושלים, רבינו היה בחולשה גדולה ולא יכול היה לשאת דרשה לכבודה של תורה, אולם נעתר לומר מילים בודדות: "מה הם המילים הכי יפות שיש בעולם: "הדרן עלך ש"ס בבלי". מילים אלו שיצאו מפיו של רבינו סמל אהבת התורה בדור, הביאו להתרגשות רבה בקרב הנוכחים, עד שעל מילים אלו הולחן אח"כ שיר מיוחד.
כשהיה בחור בר מצוה בא להתברך מפיו היה רבינו שואל אותו: "אתה יודע שהתורה מתוקה?", הוא לא המתין לתשובה וענה בעצמו: "סי איז דאך זיס" (זה הלא "מתוק"). כשביקשו ממנו ברכה היה רגיל לברך: "שתהיה לך מתיקות בלימוד התורה". אחד מגדולי המשגיחים נפגש איתו וביקש ברכה לבנו, ורבינו בירכו בנוסח זה שהיה רגיל על לשונו. שאל הבן את אביו, מהי כוונת רבינו בברכו. אמר לו האב בשאלה: "שוקולד אתה אוהב? ראש הישיבה בירך אותך שללימודך יהיה טעם כמו דבר טעים", ומיד ביקש גם הוא ברכה כזו מרבינו.
כמה פעמים כשהיה מדבר על מושגי אהבת התורה, נראה היה לשומעים איך נפשו יצאה בדברו כשהיה אומר: "תורה איז דאך אזוי זיס", (התורה הלא כל כך מתוקה). סיפר הג"ר אשר אריאלי שליט"א שבערוב ימיו של רבינו התקיימה הכנסת ספר תורה שיצאה מביתו של רבינו. רבינו היה אמור לשאת דברים, אך מרוב חולשתו באותו יום לא יכול היה לדבר. אך פטור בלא כלום אי אפשר, הוא לקח לידיו את מעיל הס"ת החדש, עליו היו רקומות המילים: "מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי, והצביע באצבעו על כל מילה ומילה בפוסק, היה זה מעמד מרומם שכן בני הישיבה, תלמידי רבינו ידעו היטב, שזו היתה באמת מהותו ותמצית חייו.
"יוצאים לחופה!"
ביום חופת בתו ישב רבינו ולמד עם החברותא כרגיל בסלון ביתו. בשעות אחר הצהרים המקודמות הגיע צלם לצלם את הכלה ובני המשפחה בבית. מטבע הדברים, החדר שבו בחר הצלם לצלם, היה הסלון, ולכן עזב רבינו עם החברותא את הסלון, נכנס למטבח הבית, נעל אחיו את הדלת והמשיך בתלמודו, תוך שהוא מותיר בחוץ את הרעש וההמולה שמתלווים לשעות אלו. רק כאשר גמרו את כל הסידורים ועמדו לצאת לחופה, דפקו בחדרו ואמרו לו: "יוצאים לחופה".
גם בימי ערב שבת וחג בערבי ומוצאי שבתות וחגים כשההמולה בבית היתה רבה מרעש האורחים והצאצאים שיחיו, לא שת ליבו לנעשה סביב, אלא ישב בתוך ההמולה ולמד. כך היה גם בימים שבין יום הכיפורים לסוכות, כשהיו מביאים לפניו סטים של ארבעת המינים בני המשפחה, נדיבים ומקורבים שיחווה את דעתו עליהם. מחמת חביבות המצוה היה נהנה מאוד לעשות זאת. אך מיד לאחר שסיים, שב מיד לתלמודו עם החברותא, למרות שההמולה בחדר היתה רבה.
"איך אפשר לישון?"
הרה"ג רבי יהודה אליהו זכה ללמוד במשך כמה שנים עם רבינו בסדר שלישי. שנה אחת לפני חג השבועות, ביקש ממנו רבינו, שיבוא ללמוד איתו בליל שבועות וגם למחרת במוצאי יו"ט. בליל שבועות למד עם רבינו, אולם במוצאי החג כאשר דפק בבית רבינו, התפלאה הרבנית ולא הבינה את כוונת בואו. הוא סיפר לה שרבינו ביקש שיבוא גם הלילה ללמוד. אולם היא התפלאה, שכן בערב שבועות במשך כל היום לא הלך רבינו לישון, באומרו: "איך אפשר לישון בערב מתן תורתנו". בליל שבועות עצמו למד כמנהג ישראל כל הלילה ולא ישן מאומה. במהלך יו"ט עצמו גם כן לא הלך לישון, באומרו: "איך שייך לישון ביום הגדול של קבלת התורה,. לפחות עכשיו במוצאי יום טוב, סברה הרבנית שילך לישון, אך כיון שהחברותא הגיע התיישב ללמוד, אולם כעבור כמה דקות נרדם.
בשנה אחרת בחג השבועות, הגיע רבינו למנחה גדולה בישיבה ולאחר מכן אמר למלווהו שילך, שכן הוא מעוניין להישאר ללמוד. כעבור כמה שעות הבחינו כמה בחורים שהוא חלש ומותש באופן יוצא דופן, ושאלו אם יקחוהו הביתה, כי מלווה ולא הי נוכח, ולא הסכים באומרו בחיוך: "אני מפחד ללכת, ראוי היה שיכעסו עלי" (כנראה על כך שאחרי ליל שבועות שלם שהיה ער, נשאר בישיבה למרות חולשתו הרבה). רק לפנות ערב הסכים שיקחו אותו ואכן היה חלש מאד, עד שלא יכול היה לזוז לבדו. כשהגיעו לבית, סימן בידו להמתין. כמה דקות, לאחר מכן החווה בידו לאות תודה ופרידה, אזר כוחות עצומים ועלה בעצמו. כנראה שלא לצער את בני ביתו, עד כמה הוא חלש.
ימי שישי
מאז החל למסור את שיעורי הדף, היה מקדיש את ימי שישי להכנת שיעורי הדף של כל ימות השבוע הקרוב. לימים סיפר לחברי הנהלת ארגון "דרשו", שבאו לביתו לבשר לו על תכנית של ניצול ימי שישי – שבת, שהסיבה שבחר דווקא את יום השישי להכנת השיעורים, היתה מתוך מטרה לנצל את קדושת השבת, כידוע מספרי הקדמונים שיום שישי נקרא "ערב שבת", כי ביום זה מעורבת קדושת השבת, וכבר מתנוצצת הנשמה היתרה ולכן חידושיו יוצאים יותר "לאמיתה של תורה".
במהלך ימי שישי שבת היה לומד עם חברותות ובעצמו את חמש הדפים שילמדו במהלך השבוע הקרוב. תחילה בפשט יסודי של הגמרא, לאחר מכן היה לומד את הראשונים על הדף. החברותא מספר שהרגשתו היתה עילאית ומרוממת, כל כמה דקות פתחו עוד 'ראשון' עד שבמשך היום נערמו על השולחן עשרות רבות של ספרים! בשעה האחרונה לפני שבת, היה רבינו מסכם בבהירות את כל הדפים שלמדו, עם תמצית כל המפרשים.
אחת החברותות שלמד עם רבינו בסדר יום שישי, היה הרה"ג רבי אברהם גבאי. קרוב לחמש שנים למד עם רבינו בסדר שהתחיל בשמונה בבוקר והסתיים בארבע אחה"צ. הם למדו בשעות אלו גם בימי החורף שבהם כניסת השבת מקודמת מאד. שמונה שעות רצופות היו לומדים את חמשת הדפים שאמורים להספיק בשיעור בימי השבוע הקרוב. מאי משמע רציפות? בזמן הלימוד היו מנותקים מעולם ומלואו. נדיר מאד היה לשמוע ממנו מילה או חצי מילה שלא מענין הלימוד. הוא כמעט ולא שוחח עם שום אדם, אפילו לא בטלפון
בתקופה אחרת למד בימי שישי עם הרה"ג רבי מנחם זרצקי. באותה תקופה היה רבינו פותח את סדר יומו בארוחת בוקר בבית הוריו, ולאחר מכן היה לומד עם רבי מנחם שעות ארוכות ללא הפסקה ברציפות, מלבד שתיה וטעימת מטעמי השבת שהרבנית היתה מכניסה לחדר. הם למדו עד השעות המאוחרות עד שהרבנית היתה נכנסת ומעוררת שאם ר' מנחם לא יצא מיד, הוא עלול להפסיד את האוטובוס האחרון.
בסדרים אלו לא תם סדר יום השישי. בליל שבת לאחר הסעודה היה לומד עם חברותא בביהמ"ד ויז'ניץ ברח' נחמיה שם היו לומדים כמה שעות לאחר מכן חזר לביתו שם היה מממשיך ללמוד לאור לוקס, כשתבדלחט"א הרבנית עומדת לידו כ"שומר" כדי שיוכל ללמוד כמה שעות נוספות.
התמדתו המופלגת לא פגמה כלל באווירת השבת הנעימה בבית. תמיד היו בבית אורחים ושולחן שבת התנהל באווירה מרוממת. הג"ר אליעזר סילבר שליט"א, ראש ישיבת דרך חכמה, שמשפחתו מיודדת בלב ונפש עם משפחת הורי רבינו, מימי שכנותם במדינת שיקאגו, מספר שבבחרותו היה לעיתים מתארח בסעודות שבת אצל רבינו. האווירה בשולחן שבת היתה נינוחה, ובכל זאת הוא היה יוצא משם תמיד עם מחייב להתמדה וניצול הזמן. רבינו היה שר זמירות שבת, אומר דברי תורה, משוחח שיחה נעימה עם הילדים, אולם לא האריך מידי, ומיד כשגמר פנה לסדרי לימודיו ולמד שעות ארוכות בשקידה.
בשבת בצהרים הלך לנוח מעט, וידע תמיד לאמוד את כוחותיו לכמה שינה הוא זקוק. בהגיע הזמן היה קם בזריזות וחוזר לתלמודו. למרבה הפלא גם בשנות מחלתו חולשתו העצומה, היה קוצב לעצמו בדיוק כמה הוא זקוק למנוחתו, ובהגיע הזמן המדויק היה מתגבר כארי ומתיישב ללמוד עד מנחה. במוצאי שבת שוב הגיע החברותא ושוב למדו עד שעה מאוחרת.
בכל הסדרים היה חוזר שוב ושבו על חמשת דפי השבוע עם יסודות הראשונים שליבן ביום שישי, לאחר חזרות כה רבות, לא פלא היה שבשיעורים היה מסדר את כל השיטות בבהירות מופלאה.
(מתוך בכל נפשך)