אנו זוכרים איך ששנה אחת בא לפה מרן רה"י זיע״א, הוא היה מאד חלש, ואמר: "כבר אין לי כח לדבר… ייתכן שאני פטור מתפילה כדין הבא מן הדרך. רק באתי לבקש בקשה קטנה…"

שח הגה"צ רבי חזקיהו יוסף מישקובסקי שליט"א:

בספר 'בדרכי החיים' (ח״ב עמ׳ רצ״ט) של הגרמ״י ליפקוביץ מביא מה שסיפר בשם הגאון ר׳ מאיר שפירא שעוד זכה לשמוע שיחות מהסבא מסלבודקא: פעם בחודש אלול הסבא דיבר כל השיחות על חומר מעשה האדם כי הוא נורא מאד, וכי איך שייך שנוכל לעמוד בדין של ראש השנה. עד כדי כך הטיל רבינו הסבא פחד, שקראו לאלול זה "אלול השחור".

בליל ראש השנה לא היה נהוג לומר שיחה, אבל באותו ראש השנה הסבא כן עמד ומסר שיחה, ועוד יותר חריף… ובסיום אותה שיחה אמר הסבא: "ואיך אפשר לעבור את ימי הדין?" וענה בשחוק על הפנים: "להגיד 'בוקר טוב' לשני, לקרב את הלבבות, לעודד מי שצריך, ובזה יכולים לעמוד בדין של ראש השנה ולזכות בדין".

בפרשת עגלה ערופה כתוב: "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו", ומביא רש״י מחז"ל: וכי אפשר לסנהדרין שהם שופכי דמים?! אלא שלא פטרנוהו בלא לויה ובלא מזונות.

שואל ה׳ברכת מרדכי׳: הרי מדובר פה על רציחה, וכי אם הם כן פטרו אותו בלי אוכל ולויה אז הם רוצחים?! אמנם הם לא מכניסי אורחים, אבל למה רוצחים? אלא, אומר בעל ה׳ברכת מרדכי׳, זה וודאי שמישהו רצח אותו, כמו שמבואר להדיא בפסוק, 'ולא נודע מי הכהו', אך כשאדם רואה רוצח שבא מולו, אם הוא יודע שהוא שווה בחברה, ויש לו חיים טובים, ואולי אפילו יבא מישהו לעזור לו, אז הוא בטוח בעצמו וקם מול הרוצח ומשיב מלחמה שערה, ופעמים הוא גם מצליח. אבל אם הוא נפול ברוחו, בודד וגלמוד, אף אחד לא שת ליבו אליו, אז כשבאים עליו הוא לא מאמין שיש לו כח, ובין כך אין לו טעם בחיים, ואז הוא נופל שדוד. וזהו 'שלא פטרנוהו בלא לויה ובלא מזונות' – להראות לו שהוא איתנו, שאיכפת לנו ממנו. הוא לא לבד!

אותו דבר, אומר ר׳ ברוך מרדכי, כשבאים הרבה בחורים חדשים לישיבה, קצת תזכרו איך אתם הייתם כשבאתם צעירים… בבת אחת להגיע למקום של 650 בחורים ויותר, זה ים שלם, ולא כל אחד יודע לשחות בים. יש כאלו יותר בעלי כישרון ויש פחות בעלי כישרון, כאלו שיותר שמים לב אליהם וכאלו שפחות. ואם לא שמים לב – אז בחור לאט לאט נופל… ואז לפעמים לא רק הפסדנו בן עליה, יכול להיות שהפסדנו גדול בישראל! לשים לב! לתת את החיוך והמאור פנים.

רק היום סיפרה לי אמא שהיו לה שני בנים בקיבוץ בישיבה חשובה, והיא אמרה לבנים שלה: אני מבקשת מכם דבר אחד: תיגשו לכל בחור חדש ותגידו לו: אמור לי, אתה לא פלוני כהן, או לוי?… אתה אולי מוכר לי מאיזה מקום?… וכך תפתחו עמם בשיחה ותעודדו אותם. וכך הם עשו (וזה כל כך הצליח, עד שבן אחד סיפר לה, שבחור אחד משיעור א׳ ניגש אליו ואמר לו שהתקלקל החשמל בשירותים… והוא תמה, למה אתה בא אלי?… הגיב הבחור בפליאה – זה לא אתה שממונה על שיעור א׳?!…)

והסוף היה, שהקב״ה עזר לה ושני בניה נישאו בשעטו״מ, כלה אחת היא כהן, וכלה אחת היא לוי…

אנו זוכרים, איך ששנה אחת בא לפה מרן רה"י זיע״א מישיבת רש״ת בכרמיאל, הוא היה מאד חלש, ואמר: כבר אין לי כח לדבר… ייתכן שאני פטור מתפילה כדין הבא מן הדרך. רק באתי לבקש בקשה קטנה: שהבחורים המבוגרים יראו לדאוג לצעירים! והוא ירד מהבימה. זה בנפשנו!

(גיליון 'ארחות חיים')