"לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה" (ל, ג)
מלבד הפרוש הפשוט של הפסוק המדבר על חיוב האדם לקיים את נדריו היוצאים מפיו, ישנו פרוש נפלא על דרך הדרש שהוא תמרור הוראה ללמדנו על הזהירות מכח הדיבור שנתן לנו ה' בפינו, פרוש שמביאו הגאון רבי חיים ויטאל זיע"א לפסוק זה: 'לא יחל דברו כלל היוצא מפיו יעשה' – לא יחלל האדם את דבורו, כי כל דיבור שיוצא מפי האדם, אם טוב אם רע, פועל פעולה למעלה, ובורא סניגורין או קטיגורין, וזה שנאמר 'ככל היוצא מפיו' אם טוב אם רע.
דברים אלו מובאים וזוהרים גם בלשון הזהב של מרן רבי חיים מואלוזין זיע"א שכתב בנפש החיים (ש"א פ"ד): 'וזאת תורת כל איש מישראל, שאל יאמר בלבו ח"ו, כי מה אני ומה כוחי לפעול שום ענין בעולם, אמנם יבין ויקבע במחשבת לבו, שכל פרטי מעשיו ודיבורו וכו', מה רבו מעשיו ומאד גדלו ורמו, שכל אחת עולה כפי פעולתה בגובהי מרומים, בעולמות וצחצחות האורות העליונים'.
דברים נשגבים אלו, הם לנו לתמרור הוראה אזהרה והדרכה, כיצד עלינו להשתמש בכח הדיבור שבפינו, עד כמה עלינו להזהר מכל מילה רעה או להעריך מילה טובה או ברכה היוצאת מפיו של כל יהודי.
'ברית כרותה לשפתיים' אמרו חז"ל, למדים אנו מדבריהם, כי כל מילה פועלת בעולמות העליונים! ומשכך עלינו לישא באחריות ובעול השמירה של כל מילה לרע או לטוב.
***
מעשה מרטיט סיפר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א המלמדנו עד כמה חובה עלינו להזהר מכל מילה שיוצאת מפיו של יהודי ואפילו אם יצאה בשגגת כעס וכדו': מעשה זה אירע בירושלים להרב ד.ק. מחסידי סלונים שבמשך 24 שנים לא זכה להפקד בזרע של קיימא, ואחר שנות סבל וסיבובים בכל רחבי תבל אצל רופאים, זכה באופן פלאי להפקד בבן זכר.
הרב ד.ק. למד בצעירותו בישיבת סלונים בירושלים, ונודע כמתמיד גדול, בישייבה שם היתה אשה שהיתה שוטפת את הרצפות בהיכל הישיבה, ופעם אחת הגיעה עם כמה מזאטוטיה לשטיפת הישיבה, והם כדרך הילדים עשו רעש והפריעו ללומדים.
מיודענו זה שהיה מתמיד גדול, ניגש לאשה והעיר לה על הרעש שעושים ילדיה ומפריע לו מלימודו, האשה שעבודה זו היתה קשה עליה, קצת נפגעה מההערה, ופלטה מבין שפתיה: 'הלואי שלא תזכה לטעום את טעמו של צער גידול בנים'.
חלפו להם שנים, והנ"ל שכח כלל את המאורע הזה, הוא נישא בהמשך לבת זוגו, וכך עוברות שנים רבות והם מצפים ומיחלים בלב שבור וקרוע לזרע של קיימא שמתמהמה מלבא, הם נוסעים לכל רחבי תבל לשאול בעצת הרופאים ולשוא…..!
בני הזוג שכבר התקרבו לגיל חמישים, כמעט ונואשו, אבל בליבם בטחו ברבון העולמים שיושיעם ברחמיו, ואז ביום מן הימים עולה בפתע פתאום בזכורנו של הרב ד.ק. אותו מעשה בעוזרת הנקיון של הישיבה, ומה שאמרה לו, ואז הוא התחיל לערער ולחשוב, שהנה אז הוא חשב שהיא התכונה לברכו שלא יראה צער גידול בנים, אבל הרי היא אמרה זאת מתוך שנפגעה קצת מדבריו כלפיה, ואולי יש בדבריה כמין קללה וקפידא כלפיו? אומר ועושה התחיל לברר אחר מקום מגוריה, ושמח לשמוע שהיא עדיים בחיים, וחיש מהר נסע לביתה….. מיד פרש בפניה את המקרה הנ"ל, וביקש בכל לשון שתמחל לו בלב שלם, היא כמובן מחלה בלב שלם ואף הוסיפה ברכות מלב ונפש, וסיפרה לו כי בניה אלו שהיו איתה בעת שטיפת הרצפות בישיבה יצאו תלמידי חכמים בגדולים ומפורסמים.
ונס ופלא! לא עברו יותר מתשעה חדשים, ובני הזוג המבוגרים זכו לחבק בזרועותיהם בן זכר, וכל העיר ירושלים רעשה געשה ושמחה בשמחתם ובנס הגדול שהתרחש לעיל כל.
ללמדנו עד כמה גדול כח הדיבור של כל יהודי, אם לרע שיוצא מתוך צער וקפידא, כמה עלינו להזהר מכך, שלא להפגע מדיבורים של אחרים ושלא לפגוע בדיבורנו באחרים, ועל אחת כמה וכמה מרובה מידה טובה, אם יוצאת ברכה מפינו או מפיו של כל יהודי, כמה עלינו לחבבה ולהעריכה, ביודענו מה פועלת כל מילה בעולמות העליונים.