שמי חיים דפנה ואני מתגורר במודיעין עילית. אני אברך כולל ואב למשפחה ברוכה. הסיפור שלי הוא יוצא דופן, אבל אני וגופי עדים נאמנים שהוא היה גם היה.
זה היה לפני שנה. זוכרים? קורונה, סגרים, בידודים, אלכוג'ל. מי לא זוכר. גם אני חוויתי את הבלבול, האבדון, הקושי עם הילדים והפרנסה.
לאט לאט התחלתי להבחין שבשעת ליל כל הספסלים באזור שלי מלאים בבחורי ישיבות, הם נמצאים שם עד השעות הקטנות של הלילה. ניגשתי לבחור כזה, ושאלתי אותו מה עושה בחור ישיבה בשעה כזו ברחוב? הוא הסביר לי, שאין לו מסגרת ולכן הוא משועמם. ביום ישן עד מאוחר, ובלילה ער. עוד כמה שיחות כאלו, והבנתי שהקטסטרופה מתרחשת מול העיניים שלי, בחורים יקרים שמחוסר מסגרת מאבדים טעם בלימוד ובתפילה, מתחברים לנוער שוליים, "מציצים" למכשירים פסולים ומתחילים לרכוש אותם לעצמם, נורא, נורא!
לא יכולתי לראות את זה. החלטתי לעשות מעשה! דיברתי עם הגבאי בבית הכנסת שלנו, שמשתמשים בו רק בשבתות, פרסמתי מודעה שאני פותח מסגרת לבחורים והטלפונים התחילו לזרום, בחורים, הורים, קרובים. כולם התקשרו לברר. התפרצתי לדלת פתוחה.
יום ראשון. אני מסדר ספסלים, מכין שתיה חמה וקרה, עוגות ועוגיות. מחכה לבחורים. והנה מגיח בחור, מסתכל ימין ושמאל. "איפה כולם?" שואל. תיכף יגיעו, אני משיב לו. אחרי כמה דקות, הוא קם במבוכה, ממלמל: "כשתתארגן קבוצה, תקרא לי"
רדפתי אחריו, לקחתי את מספרו האישי. חזרתי לשבת. חצי שעה עברה. עוד בחור ושוב אותו תהליך. הייתי מתוסכל. הרצון קיים, אבל היוזמה לא מצליחה להתרומם. מה אפשר לעשות? ואז התקשר אלי יהודי וסיפר לי שהוא פועל מטעם 'תפארת בחורים'. להם יש גב ומערכת ארצית, והוא מציע לאחד כוחות. התרגשתי. הרי כולנו רוצים מטרה אחת! מיד חייגתי לכל הבחורים האורחים לרגע, והזמנתי אותם להגיע למסגרת – הקיימת.
כמובן, הצטרפתי ופעלתי במרץ. ישיבת תפארת בחורים גדלה במהירות. אברכים מבוגרים וגם צעירים הצטרפו, קבענו חברותות של בחורים ואברכים והאווירה הייתה חמה, שטייגען אמיתי!
ובעוד אני פועל ללא לאות, מנהל טלפונים משך רוב שעות היממה, החל שעון החול של חיי לתקתק…
אני מושתל כליה. לפני שש שנים עברתי השתלת כליה שלמרבה הצער לא כל כך הצליחה. אני חי על תרופות ומחכה לנס. בשלב מסוים הבנו שאין מנוס מהשתלה, אחי הסכים לתרום לי כליה, ועברנו בדיקות רבות ומתישות. ואז הגיע השלב שבו היה עלי להופיע בפני ועדה רפואית מטעם בית החולים ומשרד הבריאות. לתדהמתי, לאחר חקירה ובדיקה, הודיעו לי שאין להם אפשרות לאשר לי השתלה! לטענתם, העובדה שהכליה הקודמת נדחתה, מוכיחה בעליל שזלזלתי בלקיחת התרופות, אני לא רציני, ולכן מבחינה אתית הם לא יכולים לאשר לתורם נוסף לתת לי את כלייתו.
בעוד אני מנסה לחשב את צעדיי, הגיעה הודעה מבית החולים שבדמו של אחי נמצאו נוגדנים והתרומה לא מעשית. הרגשתי בתוך חושך עצום. כל הדלתות נסגרו בפני! אמרתי לרעייתי שיש לי עצה אחת: אני משקיע את כל הכוחות שלי למען "תפארת בחורים", ומשמים יראו וירחמו. הייתי קצת עייף בתקופה הזו, אבל חיוני ומלא מרץ. הבדיקות הראו על התדרדרות חמורה, ואני מנהל עניינים ביד רמה, גדוש בסיפוק.
אני זוכר את הערב הזה, דווקא משום שהוא היה עמוס בטלפונים עם הורים ובחורים, ופתאום מישהו מנדנד לי בטלפון. אני עובר שיחה, אולי בחור זקוק לי? הייתה זו פקידה מבית החולים: "אתה צריך להגיע עוד יומיים לבדיקות דם".
למה דווקא בבית החולים? אני עובר כל הזמן בדיקות בקופת חולים?
"לא יודעת, רשום לי פה שיש לך תור להשתלת כליה בעוד שלושה שבועות".
אני מסורב השתלה! צעקתי, המום.
"לא יודעת". הפקידה אדישה. "לי רשום שיש לך תור לניתוח".
למחרת אני מגיע לבית החולים, ומתברר שהקב"ה רקם לי מערכת שלמה של ניסים: הרופא האישי שלי שמע על החלטת הוועדה והחליט לצאת למאבק. הוא טירטר את המערכת, ושכנע אותם שאני פציינט רציני ומקפיד על התרופות. הדחייה לא אירעה באשמתי. בנוסף, דוד שלי שעמד לעבור ניתוח השתלת כליה מבנו, החליט לבדוק האם אפשר לעשות 'ניתוח הצלבה', היינו, שבנו יתרום לי, ואחי יתרום לו.
כמה בדיקות פשוטות הצביעו על התאמה מעולה! שלושה שבועות אחר כך עברתי ניתוח השתלת כליה. הכליה נקלטה במהירות מפליאה והחלה לתפקד כראוי. אני בריא!
תודה לכם, בחורי הישיבות נזר הבריאה. בזכותכם קיבלתי מחדש את חיי. מי שדואג לילדים של הקב"ה, מידה כנגד מידה הקב"ה דואג לו.
('הזעקה', אב תשפ"א. הובא ע"י הרב פנחס זרביב, אספקלריה)
מרגש מאד. רפואה שלמה
חזק וברוך