שח הגה"ח רבי שמעון שפיצר שליט"א: כ"ק זקני הרה"ק רבי אלימלך זיע"א, היה מרטיב בדמעותיו את הגמרא שלו, עד שהיה נגלה לעיניו התנא או האמורא בשעת לימודו. אחת מהגמרות שלו הגיעה לידי הגה"ק משינאווא זיע"א, אשר זכה לראות בעיניו את סימני הדמעות על הדפים.
על האופן בו הגיעה הגמרא להגה"ק משינאווא שמעתי מידידנו הרה"ח ר‘ נחום עקיבא בריזל הי"ו:
פעם התאכסן הגה"ק אצל יהודי אחד, ובראותו שם גמרא על השולחן, פתחה והתחיל ללמוד בה. לאחר מכן סיפר לו בעל האכסניה, שגמרא זו ירושה היא מהרה"ק רבי אלימלך מליזענסק זיע"א. גברה תשוקת הגה"ק לקנותה כדי ללמוד בה בקביעות וביקש מהיהודי בעל האכסניה לרוכשה. הלה השתמט ממנו באותה הפעם ואמר שבהזדמנות אחרת וישא ויתן עמו עליה.
לאחר זמן בא הגה"ק שוב וביקש לדעת כמה תשלום הוא רוצה עבור גמרא זו. השיב האיש: "יראה הרבי שאינני זקוק למעות, כי ב"ה יש לי כל. אך בזרע של קיימא טרם זכיתי. אם יבטיח לי הרבי בן קיימא – אעניק לו את הגמרא במתנה".
השיב לו הגה"ק ברוגזה: "למה רימיתני? אמרת שתשא ותתן עמדי על הגמרא, והנה אתה מבקש ממני הבטחות!"
אמר האיש: "עם אנשים פשוטים אני נושא ונותן במטבעות, ועם אנשים כמלאכים אני נושא ונותן בישועות"…
קרא הגה"ק ואמר: "אבי זצ"ל אמר עלי שאני 'ערליכער יוד', אם תעניק לי את הגמרא – תשמח אותי במאוד ואברך אותך, וכשאדם ירא שמים שרוי בחדוותא, ברכותיו נושאות פירות"…
בתחילה לא יכול היה האיש להגיע להחלטה אם להסתפק בברכה או להתעקש על הבטחה, אך החסידים דחקו בו באמרם: "אל תהי שוטה! ברכת הרבי בוודאי תועיל לך". העניק האיש את הגמרא של רבי אלימלך להגה"ק, והלה בירכו בחמימות ובירכתו אכן נתקיימה.
לימים התנצל הגה"ק משינאווא מדוע התפאר בעדות אביו עליו, מה שנראה לכאורה כגיאות, ואמר: "עשיתי זאת בלית ברירה, ומשום שכל-כך היה רצוני להשיג גמרא זו, ולא ראיתי אופן אחר לשכנע את בעל האכסניה לתתה לי".
ומדוע כה חשק בגמרא זו? על זה אמר: "הרבי ר‘ אלימלך הלא אמר שבשעה שהאדם יושב והוגה בדברי התנאים והאמוראים, הוא רואה אותם בחוש יושבים כנגדו. ואם כך אמר, סימן הוא שהיה במדרגה זו, והיה רואה את התנאים והאמוראים יושבים כנגדו ממש בשעת לימודו. ואני הלא לא הגעתי עדיין למדרגה זו, והיתה תקוותי אפוא שכאשר אלמד בגמרא זו שהתנאים והאמוראים היו באים אליה כשלמדו בה, אזכה אף אני שיבואו אלי בשעת לימודי".
(הבינני)