הבוקר, בעודי מברך ברכות השחר, התעוררה לי שאלה.
הגוף שלנו – זה שאיתו אנו קמים מדי בוקר ונשכבים לישון מדי לילה – נראה לנו פועל ומתפקד כמובן מאליו. אנחנו לא מקדישים למערכת הנפלאה הזאת מחשבה מעמיקה. אבל ככל שהטכנולוגיה מתפתחת והמדע צועד קדימה, רק הולכים ומתבררים יותר המימדים המדהימים של המכונה הזאת הקרויה 'גוף‑האדם'. אנחנו מגלים כמה היא מורכבת, מפותחת, ומשוכללת במידה שלא תיאמן.
ההודיה על חלק מהמערכות המדהימות של הגוף, באה אפוא לידי ביטוי בברכות השחר: "ברוך אתה ה'… פוקח עיוורים", "ברוך אתה ה'… זוקף כפופים" ועוד.
והנה, אחד מפלאי הגוף הוא חוש השמיעה. החוש החשוב הזה מאפשר לנו לתקשר עם העולם שמסביבנו, לפתח קשרים, ללמוד ולהבין אחרים. חז"ל כבר הצביעו על כך שמדובר באחד החשובים שבהם: "חירשו – נותן לן דמי כולו" (בבא קמא פ"ה ע"ב). כלומר, אדם אשר גרם לחברו לאבד רח"ל את חוש השמיעה, איבד כביכול את כל ערכו וישלם לו בהתאם.
אם נביט רגע על בעלי החיים נגלה שישנן חיות, כדוגמת העטלף, אשר מנהלות את כל חייהן רק באמצעות חוש השמיעה. חוש הראיה שלהן חלש מאוד, והם מפצות על החסר אך ורק באמצעות חוש שמיעה מפותח במיוחד.
מדוע אם כן לא נתקנה ברכה גם על השמיעה? מדוע מודים ומברכים על 'פוקח עיוורים', ולא על 'משמיע חירשים'?
*
לפני שנמצא את התירוץ לשאלה זו, יצאתי ללמוד על קצה המזלג אודות חוש השמיעה:
- מערכת השמיעה שלנו מחולקת לשלושה חלקים מרכזיים: האוזן החיצונית (שכוללת גם את האפרכסת ותעלת האוזן), האוזן התיכונה (האמצעית) והאוזן הפנימית.
- האוזן החיצונית מורכבת מהאפרכסת, שתפקידה העיקרי לכנס את הקול ביעילות אל עור התוף. תפקיד נוסף של האוזן החיצונית הוא שמירה על שלמות עור התוף והבטחת מעבר נקי של הקול אל עור התוף.
- עור התוף הוא קרום המפריד בין האוזן החיצונית לבין האוזן התיכונה. על גבי הקרום הרגיש הזה מכים גלי הקול ומרעידים אותו בהתאם לתדר של הקול ולעוצמתו.
- לצידו הפנימי של עור התוף מחוברת עצם קטנה, אליה מחוברות שתי עצמות קטנות נוספות. אלה הן העצמות הקטנות ביותר בגוף האדם והן מכונות 'עצמות‑השמע'. רעידות עור התוף מניעות את עצמות השמע הזעירות, והעצם האחרונה בשרשרת עצמות השמע מחוברת אל האוזן הפנימית. שם מצוי חלק הקרוי 'הקוכלאה', ובו גלי הקול הופכים לשדר המועבר ישירות אל המוח.
אבל למה יש לנו שתי אוזניים?
הסיבה לכך היא פשוטה: באמצעות המיקום הכפול של האוזניים, בשני צידי הראש, מתאפשר לנו לזהות את מקור הצליל. רעש המגיע מימין נקלט באוזן הימנית ורק לאחר שַׁבְרִיר שְׁנִיָּה באוזן השמאלית. המוח מסוגל לזהות את פער הזמנים בשתי האוזניים ולזהות את הכיוון ממנו הגיע הצליל.
*
וכעת, למספר נקודות עניין:
- אם נתבונן לרגע, נגלה כי במידה רבה אנו חווים את החיים באמצעות השמיעה: צלילי טפטוף הגשם, משב הרוח, מפץ הגלים ועוד.
- האוזן מסוגלת להבחין בין 7,000(!) גוונים של קול, ומאפשרת למוח למקם את מקור הצליל.
- אחד הפיתוחים פורצי הדרך בתחום הרפואה בעשור האחרון, הוא שתל השבלול. זהו למעשה שתל אלקטרוני שמוחדר אל האוזן הפנימית ויכול להחזיר את השמיעה לחלק גדול מהאנשים הסובלים מחרשות מולדת או נרכשת. כיום ניתן להתקין שתל שכזה בילדים הנולדים עם ליקוי שמיעה כבר בהיותם בני מספר חודשים, ולאפשר להם לרכוש מיומנויות שפה רגילות.
*
לאחר שהבנו עד כמה מופלאה היא המערכת הזו, מערכת השמיעה, מתעצמת עוד יותר השאלה: מדוע לא נתקנה על כך ברכה מיוחדת?
יש מתרצים, שעל הראיה מברכים משום שהחוש הזה מתחדש מידי יום כאשר אנו פוקחים את עינינו בבוקר, בשונה מחוש השמיעה אשר פועל גם בשעה שאנו ישנים (עובדה שאנו מתעוררים על ידי רעש חזק…).
בשם הרב מבוטשאטש זצ"ל ראיתי תירוץ מופלא במיוחד: משום שהחטא הקדמון אירע על ידי חוש השמיעה, כפי שנאמר בפרשת בראשית: "ולאדם אמר, כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר צויתיך לאמר לא תאכל ממנו, ארורה האדמה בעבורך, בעצבון תאכלנה כל ימי חייך". הרי שצמחה תקלה לדורות עולם על ידי השמיעה, ששמע אדם הראשון לקול אשתו, על כן לא ראוי לברך ברכה מיוחדת על חוש השמיעה.
אבל עם כל זאת, עלינו לזכור את החוש הנפלא הזה ולהודות עליו בכל יום ויום בתוך תוכנו או במילותינו שלנו. ובעקבות הפירוש האמור, צריכים אנו גם לוודא שהשימוש במערכת השמיעה נעשה באופן הראוי וכפי רצון הבורא יתברך.