מספר הרב דניאל שטרית מרכסים: בחודשיים האחרונים אנחנו עובדים סביב השעון ברישום ילדים לחינוך תורני. אנו פונים למשפחות שהתחזקו והבינו שרק בדרך היהדות יגדלו להם ילדים טובים, ומעודדים אותם לעשות את הצעד, ובסופו של דבר להכניס את ילדיהם לבתי ספר תורניים.
נסענו במיוחד למשפחה בקרית אתא. עלינו ודפקנו על הדלת. פתח לנו ילד ואמר שההורים לא בבית. לא האמנתי לו, כי לפי הקולות שנשמעו מבפנים, דווקא עשה רושם שההורים כן נמצאים בבית. לא יכולתי לוודא את זה, שהרי יכול להיות שהיו אלו קולותיהם של אח ואחות בוגרים, אולם באותו רגע הבנתי שזו כנראה הוראה של ההורים שלא להכניס אותנו, והתייאשנו.
אמרתי: ריבונו של עולם, אני את שלי עשיתי. דיברנו עם המשפחה הזאת, הטרחנו את עצמנו עד לכאן, עלינו במדרגות ועשינו כל מה שיכולנו. מכאן ואילך רק אתה, הקב"ה, עושה.
והנה על המדרכה, בכניסה לבניין, עוצר אותנו אדם הנראה כמו מי שרשם שיא במנת השעמום שהוא קיבל לאחרונה. הוא התחיל לתחקר אותנו: מי אתם, מאין באתם, מה אתם עושים כאן, למה דווקא כאן? למה לא בערים אחרות? הוא שאל שאלות כמעיין המתגבר, וסבלנותנו כמעט פקעה.
כעבור שבע דקות ארוכות עוצרת לידנו מונית, וממנה יוצאת לא פחות ולא יותר מאשר בעלת הבית שבו דפקנו לפני כן. "טוב שבאתם", היא אומרת, "רציתי לרשום את הבנים לחינוך תורני אבל המספר נאבד לי. תוכלו לרשום אותם עכשיו?"
מה השאלה בכלל, הרי בשביל זה הגענו הנה במיוחד. עלינו לביתה, הסדרנו את הרישום וברוך ה' נוספו עוד שני ילדים מעם ישראל למוסדות שיגלו להם מה הריבונו של עולם רוצה מהם.
הנודניק מהרחוב היה השליח לעכב אותנו.
(השגחה פרטית)
העלובים שלכם
אני מאד נהנית מהתוכן התמונות
בקיצור מהכל