הימים הללו הם ימי אבל על חורבן בית המקדש. אנו כמובן מצטערים ואבלים על מה שהיה ואיננו, על מה שחסרנו בעוונותינו. אולם לימים הללו ישנו תפקיד חשוב יותר, נכבד יותר: לא רק להצטער על מה שהיה – אלא בעיקר לחתור לתיקון המצב ולהשבת עטרה ליושנה!
אלו הם, אפוא, ימים של חשבון נפש, בהם עלינו להבין מה גרם לחורבנו של בית המקדש, לנסות בכל כוחותינו לתקן את המעוות בכדי לאפשר את בניינו. זאת, כיון שהרי כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו מעלה עליו הכתוב כאילו חרב בימיו, ולא בכדי: אילו היו מתוקנות הסיבות שגרמו לחורבן מלכתחילה – הרי שבית המקדש היה נבנה זה מכבר…
אמנם, הדברים אמורים לא רק ביחס לימי האבל על החורבן. בכל פעם בה מתרגשות צרות על עם ישראל, רח"ל, מוטלת עלינו חובה גמורה לפשפש במעשינו (איכה ג, מ): "נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'". איננו רשאים לקבל את המציאות כגזרת שמים, בלי להתבונן ולערוך את חשבון הנפש: מדוע נגזרה הגזרה הזו, מה גרם לה, ומה עלינו לעשות בכדי למנוע גזרות דומות בעתיד.
גם אותו רשע ידע את סוד קיומנו!
הרמח"ל אומר, שהקב"ה נתן לסטרא אחרא כח להביא חושך של טומאה על העולם, כי אלמלא כן – לא היתה בעולם מציאות של בחירה בין טוב לרע. הבעיה מתחילה כשהחושך נהיה כבד כל כך, עד שהוא סוחף אנשים מתוך המחנה שלנו פנימה.
ניקח לדוגמא את המצב שהיה כאן בתקופה בה ביקש ב.ג. לקחת את בנות ישראל לצבא. במבט שטחי נראה, שכביכול הוא רצה ליצור שוויון בנטל… שהבנות כמו הבנים יישאו בעול. אבל האמת הברורה היא, שלא מיניה ולא מקצתיה! לב.ג. היתה מטרה אחת ויחידה: לחלק את העם! זו המטרה שהוא הציב לעצמו. אליה הוא חתר בעקביות ובנחישות!
ישאל השואל אם אכן כן, מדוע לא סגר ב.ג. את עולם הישיבות? מדוע דווקא הוא הסכים לשחרר את בני הישיבות מעול הגיוס?
התשובה פשוטה: אפילו ב.ג. ידע היטב, שאם לא תהיה תורה בעם ישראל – העולם לא יתקיים. הוא הבין שאם הישיבות תסגרנה, אפשר לכבות את האור במדינה… הוא ידע את הסוד שידעו ויודעים כל רמטכ"לי הצבא מאז ומעולם: המדינה אינה עומדת על הצבא – אלא על התורה! משום כך, לא היה לו אומץ להילחם בעולם התורה, בעולם הישיבות, וניסה להוביל לתהליך החילון שחרט על דגלו. זאת באמצעות גיוס הבנות.
מנין לי שזה היה הלך רוחו של ב.ג? – הבה ואספר לכם את מה שסיפר רבי מיכל פינשטיין זצ"ל, חתנו של הרב מבריסק זצ"ל, בשם חבר הכנסת הרב שלמה לורנץ ז"ל:
היה זה בתקופה בה התנהל המאבק על גיוס בנות ישראל, לאחר פטירתו של מרן ה"חזון איש" זצ"ל. באותם ימים, הגיע ב.ג. לחבר הכנסת לורנץ ואמר לו: "תשמע, אם אתם לא מסכימים שניקח את הבנות לצבא – לא תהיה לנו ברירה, אלא לקחת את בחורי הישיבות! לך תגיד זאת לגדולי הדור שלך: עליהם לבחור בין הבנות לבחורי הישיבות!".
הרב לורנץ העביר את המסר לרב מבריסק זי"ע, שהשיב מיד בחריפות ובתקיפות: "לך תאמר לב.ג., שמצידי הוא יכול לקחת לצבא את כל הבחורים, אבל שלא יעז לגעת אפילו בבת ישראל אחת!"…
את הדברים החריפים העביר חבר הכנסת לורנץ לב.ג. במדויק. הוא הבהיר שהתשובה חד משמעית ונחרצת, אולם להפתעתו ב.ג. התחיל להשתולל כמו משוגע. הוא רץ בחדרו הלוך וחזור כמו ארי בסוגר, רעמתו הלבנה מתנופפת, והוא ממלמל לעצמו בקול: "מי אצלכם מכיר אותי טוב כל כך? מי יודע מה שמתחולל בלב שלי?"…
המעשה הזה מבהיר היטב את כוונותיו של ב.ג. – הן בגיוס הבנות והן בהמנעותו מלגייס את בחורי הישיבות…
אך האמת היא, שאין צורך בהוכחות. הלא המציאות מדברת בעד עצמה: בכדי לגייס את בחורי הישיבות, ב.ג. לא היה צריך להתאמץ. לא היה עליו אלא לחתום על חוק – וזה הכל! מדוע הוא לא עשה זאת? האם מישהו סבור שצדקות היא שעמדה מאחורי ההחלטה הזו? ברור שלא. אלא מה? כפי שאמרנו: הוא ידע היטב שהוא אינו יכול! הוא ידע שאם יעשה זאת – הוא מסכן את המדינה! מה נותר לו אפוא? רק להשתמש בעצת בלעם… לקחת את הבנות לצבא!
אין ספק שמלחמה עזה ניטשה אז, וגם היום, בין כוחות הקדושה לכוחות הטומאה. שמעתי מרבי חיים קניבסקי שליט"א, שה'חזון איש' זצ"ל אמר לו בשעתו: "דע לך, שישנו חבל ארוך… מצד אחד מחזיק ב.ג. – ומהצד השני אני מחזיק… הוא מנסה למשוך את החבל לכיוונו, ועמו את כל העם כולו, ואילו אני מנסה לעשות את ההפך. לפעמים הוא יותר חזק – ולפעמים אני!"…
אז מה בכל זאת ניתן לעשות?
ובכן, ה'חזון איש' זצ"ל לימד אותנו כלל בסיסי: חושך לא מגרשים במקלות… ישנה רק דרך אחת לגרש את החושך: על ידי אור! טיפה של אור מסלקת הרבה מהחושך. אור רב יוכל למגר אותו לחלוטין. אם כן, מה שבידינו לעשות הוא רק דבר אחד פשוט: להדליק נר, ועוד נר, ועוד נר… עוד בן תורה, עוד ישיבה, עוד בית יעקב, עוד תלמוד תורה. הנרות הללו יצטרפו ויהיו ללפידים, למאורות גדולים – שיגרשו את החושך ויסלקו אותו לחלוטין.
זוהי הדרך הפשוטה, הבסיסית, אבל מעבר לכך, מוצאים אנו ברמח"ל דבר נורא: הרמח"ל מלמד, שמסירות נפש בפועל על כבוד שמים – מגרשת את החושך שיוצר הסיטרא אחרא!
בעל ה'נועם אלימלך' אומר, שאם בשעה שאדם קורא קריאת שמע, יצייר בדמיונו כאילו מבקשים להעלותו על המוקד ולהרגו בייסורים נוראים, כאשר בפניו עומדת האפשרות להינצל רק אם יאות להמיר דתו, ואילו הוא מסרב בתוקף ומוכן לסבול כל ייסורים שבעולם, ובלבד שלא לבגוד באמונתו – אותו אדם הוא בבחינת "חשב לעשות מצוה, ונאנס ולא עשאה", שמעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. למחשבה הזו יש כח עצום לגרש את החושך, בדיוק כמו מעשה בפועל של מסירות נפש.
נמצא אפוא, כי כל יהודי יכול לגרש את החושך, באמצעות מחשבה בלבד… בכל יום כשאנו קוראים קריאת שמע, לצד הכוונות המתחייבות – נקדיש עוד רגע כדי לקבל על עצמו למות על קדושת השם בפועל.
בלילה, כשיהודי שוכב במיטתו ואינו מצליח להירדם, הוא יכול לנצל את הזמן ולחשוב: אני מוכן למסור את נפשי למען קדושת שמו יתברך! וכך באמצעות מחשבה בלבד, ניתן לחולל מהפך! ניתן לסלק את כוחות הטומאה ולגרש את החושך על ידי הפצת האור!
ישנו יומן שנכתב בגטו ורשה, על ידי יהודי בן התקופה. ביומנו מעלה הלה על נס את מרד גטו ורשה, אף שלאמיתו של דבר, מי שהוביל את המרד הזה – היה לא פחות מרוצח. זו לא חכמה גדולה להצית את אש המרד, כשהיהודים הם בני ערובה… על המרד הזה – שילמו מאות אלפי יהודים בחייהם! לא זו בלבד, שהמרד לא הרתיע את הנאצים ימ"ש, מלהוציא את תכניתם השטנית אל הפועל, אלא שההפך הוא הנכון: המרד רק דירבן אותם לעשות זאת מהר יותר, יסודי יותר ובכל הכח!
בארצות הברית, היו יהודים שערכו הפגנה נגד היטלר, והניפו שלטים שהכריזו: "יהדות העולם מכריזה מלחמה על היטלר". לימים סיפר הימלר, כפי שמביא רבי מיכאל דב ויסמנדל זצ"ל בספרו 'מן המצר', שכאשר היטלר קיבל את הידיעה על ההפגנה ועל השלטים שהונפו בה – הוא נשכב במיטתו, נשך את הכרית בזעם וקרא בחמה שפוכה: "יהדות העולם הכריזה נגדי מלחמה! אני חשבתי בתחילה להשמיד רק את יהודי אירופה, אבל כעת אשמיד את כל יהודי העולם!". ובכן האם זו היתה חכמה להתגרות במפלצת פרועה כששעתה משחקת לה? בוודאי שלא…
הגבורה האמיתית לא היתה במרד ורשה, ולא בהפגנות כאלו ואחרות. הגבורה האמיתית היתה גבורתם של יהודים, שבמסירות נפש המשיכו לקיים חיי תורה פעילים בתוככי הגטאות במסירות נפש של ממש!
היה בחור יהודי בן למשפחה מתבוללת, בשם מתתיהו. הוא עצמו הלך ללמוד בישיבת 'חכמי לובלין' והיה לחסיד גור נלהב. כשהחלה המלחמה, ארגן אותו בחור עשרות ישיבות שהתנהלו בחשאי, בסודי סודות, מתחת לאדמה, בבונקרים נסתרים בהם מאות בחרים למדו תורה! מאחר שהגרמנים ביקשו לאבד מהם את החזות היהודית, לקצץ את זקנם ואת פאותיהם – הם החליטו לעשות בדווקא, ולשמור על המראה היהודי שלהם. יומם ולילה הם עסקו בתורה, תוך שהם ניזונים מפרורי לחם וטיפות מים, אותם קיבלו בדרכים לא דרכים, באמצעות רשת של מנהרות תת קרקעיות.
כאשר הגרמנים גילו חלק מאותם מקומות מסתור, הם עמדו נדהמים, איך בחורים כחושים וחלשים, יכולים לעמוד מולם ולהמשיך ולהחזיק בדתם למרות הכל? איך הם יכולים להתמודד עם המציאות הבלתי אפשרית, ולהישאר עם חיוך על השפתיים?
ישנן תמונות שמנציחות רגעים נשגבים אלו, בהם גילו הגרמנים את מקומות המסתור של אותם בחורים גיבורי כח – והללו צחקו בפניהם בלי מורא וחת. התמונות הללו מופיעות בספרו הנודע של הסופר רבי משה פראגר ז"ל – 'אלו שלא נכנעו', בו הוא הנציח את הבחורים הגיבורים הללו.
ואני שואל: איזו גבורה גדולה יותר? האמנם גבורתם של הלוחמים שהציתו את מרד ורשה, שלא הועיל במאומה, או גבורתם של אותם בחורים צנומים, עטורי זקן ופאות, שהוכיחו לגרמנים ימ"ש כי לא יעזור להם מאומה – עם ישראל יישאר חי וקיים? אין ספק! גבורתם של אלו האחרונים עלתה עשרת מונים על כל גבורה אחרת!
וכך גם בהמשך, רגע לפני שנשלחו אל תאי הגזים – דרשו הנאצים ימ"ש מאחד היהודים שישיר להם שיר…
אותו יהודי צעד צעד אחד קדימה, והחל מזמר שיר שהלחין באותו הרגע: "אנחנו נבלה אותם! אנחנו נעבור אותם!"… "מיר וועלן זיי איבער לעבן"… וכך הצטרפו אליו שלוש מאות איש, בלי בגדים, ורקדו לפני תאי הגזים: "אנחנו נבלה אותם! אנחנו נעבור אותם!"…
מאיפה הם ידעו זאת? כיצד הכריזו בביטחון כה רב שעם ישראל יחיה ויתקיים? פשוט מאד: הם האמינו בהבטחתו של בורא העולם: "כי לא תשכח מפי זרעו"! הם הבינו שלא יתכן שעם ישראל יאבד מהעולם. הם התייחסו אל המציאות הנוכחית, השחורה משחור, כאל תקופה חולפת של הסתר פנים. הם זכרו שהמשיח יכול לבוא רק מתוך ייסורים!
היכן יכולים אנו למצוא נהרות עצומים כל כך של מסירות נפש, של אמונה עוצמתית? רק אצל עם ישראל!
כך ניתן לנצח את הטומאה, כך ניתן לגרש את החושך שהיא מביאה על העולם!
(מתוך הספר 'אריה שאג')