יוחנן וסרמן
בטח את לא מכירים את פאתחי, אבל את הסיפור שמספרים אודותיו כדאי מאוד שתכירו: פאתחי הוא בדואי מבוגר שהקים משפחה לתפארת, ובמאהל שלו בנגב, מתרוצצים להם כעשרים עד שלושים מיוצאי חלציו שגילם נע בין שנתיים ל-12.
פאתחי עצמו כבר לא יודע להבדיל מי מהם בנו ומי מהם נכדו, את שמותיהם הוא זוכר רק במעורפל, ואם כשהיה צעיר ויצא לעבוד יום יום הם בכלל לא הפריעו לו, עתה, כשהזדקן מעט ופרש לפנסיה, הרעש וההמולה לא נותנים לן מנוחה.
הוא ישב על השטיח, רגליו משולבות, קצה צינור הנרגילה תחוב בין שפתיו, הוא ממולל בידיו את המחרוזת המסורתית, ועוקב בדריכות אחרי פעולותיו של היריב היושב למולו. ביניהם מונח לו בבטחה ה'שש-בש' המעוטר, והשניים שקועים בעיצומו של משחק ממושך.
הזאטוטים משתוללים מסביב, 'עולים לו על העצבים'. הוא מנסה להתרכז במשחק, והם מפריעים לו שוב ושוב.
לפתע ניצת בעיניו זיק ערמומי: "כול אל אוולאד תעלו להון" (كل الأولاد تعالولالهن) – כל הילדים, בואו הנה…
כל הילדים מתאספים סביב ראש המשפחה ונועצים בו עיניים תמהות, לא מבינים מה קרה שהוא החליט לכנס אותם ולדבר איתם, דבר חריג מאוד בנוף המשפחתי שלהם.
"אסמעו", אומר פאתחי לילדים, "אם אתם תלכו לכיוון השמש במשך 20 דקות, תגיעו למאהל של אבו לאטיף. אתם לא מכירים אותו, אבל הוא, אבו לאטיף, הוא עשיר כמו אמין אל חוסייני. לא חסר לו כלום, יש לו כסף לרוב.
"היום זה יום ההולדת של אבו לאטיף, ולכן הוא מחלק בקלאווה לכל מי שבא לומר לו מזל טוב. אבל איזו בקלאווה… תאמינו לי, בחיים שלכם לא אכלתם כזאת בקלאווה טעימה… בין שכבות הבצק הם מכניסים שם כמויות עצומות של פיסטוק מגורד ואגוזי מלך טחונים. מעדן אמיתי! אני אומר לכם, תלכו עכשיו 20 דקות בכיוון השמש, אל תפחדו מהמדבר הגדול… אנחנו בדואים, אנחנו לא חוששים מהמדבר. תלכו עשרים דקות, תאכלו בקלאווה ותחזרו לכאן…".
חברו של פאתחי מביט בו בתימהון: "שו בתיחכי יא פאתחי" על מה אתה מדבר? מי זה אבו לאטיף הזה, ולמה אתה טוען שהוא גר בקרבת מקום, אני בחיים לא שמעתי עליו…
פאתחי נועץ מבט מצמית בחברו: "אתה רוצה שיהיה כאן שקט, או לא?". החבר הבין באיחור את התרמית, וזיק ערמומי ניצת גם בעיניו…
הילדים לא היו צריכים שישכנעו אותם יותר מדי. עוד לפני שפאתחי הספיק להסביר להם איך בדיוק נראית הבקלאווה של אבו לאטיף ולמה היא כל כך מיוחדת, הם כבר החלו לרוץ בכיוון השמש. משאירים אחריהם רק אבק.
דממה השתררה במאהל. פאתחי וחברו מנסים לשחק שש בש, אבל הוא לא רגוע פאתחי, הוא נע על מקומו בחוסר שלווה.
פתאום הוא קם, מנער את בגדיו ומתחיל לצעוד בעקבות ילדיו.
"הלו פאתחי עלא ווין ראייח?", לאיפה אתה הולך.
פאתחי מסתכל עליו במבט חסר הבנה: "תגיד, יא זאלמה, במרחק של 20 דקות הליכה מכאן מחלקים בקלאוות מתוקות בחינם, ואנחנו יושבים כאן ומשחקים שש-בש?!".
**
הסיפור הזה מצחיק מאוד, אבל לפעמים גם אנחנו מתנהגים כמו אותו בדואי מבוגר. אנחנו מדמיינים לעצמנו כל מיני יעדים ומטרות שאנחנו חייבים לכבוש, חושבים שכשנשיג אותם, נהיה מאושרים.
יש מי שרוצה דירה גדולה ומרווחת, יש מי שכמהה נפשו לרכב יוקרתי ומפנק, אחר רוצה להשיג איזה תפקיד רב חשיבות או משרה עם משכורת מנופחת ועוד ועוד.
אנחנו עמלים ומתייגעים בניסיון להשיג את האור המונח בחיקם של מי שהצליחו להשיג את מושא החלומות שלנו, אבל בפועל, אם נצליח להגיע לשם, נגלה שהאושר לא נמצא ברכב היוקרה ולא בבית המרווח, זה רק אנחנו עבדנו על עצמנו ששם נמצא האושר, כשבפועל, הוא היה מונח בכיסנו כבר מהרגע הראשון, ופשוט לא ידענו להשתמש בו.
נקודה למחשבה…
הסיפור על פאתחי יפה מאוד אבל כדאי לנקד ! לפחות לאשכנזים שביננו שלא מבינים מילה בערבית….