אני מלמד בת"ת של ילדים מיוחדים. כל בוקר יש לי 'ולפני ה' ישפוך שיחו', הפסקה אותה אני מנצל לחשבון נפש והתבודדות. מאחורי המבנה של הת"ת יש גבעה שוממת עם סלע, במיוחד בשבילי, עליו אני יושב ומדבר עם ה'.
באחד הימים בעודי יושב ושופך שיחי לאבא שבשמים, נשמט מידי צרור מפתחותיי אל מתחת לסלע עליו ישבתי. חשבתי לעצמי שקודם אסיים לדבר ולאחר מכן ארים את הצרור. אלא שמה שלא עושים מיד, שוכחים, והגעתי לת"ת ללא המפתחות.
מיד אחרי השיעור מיהרתי לסלע, אך המפתחות לא היו שם. סרקתי את השטח מסביב ואין זכר לצרור. חזרתי לת"ת ושוב לשטח ושוב שיעור ושוב לסלע, התיישבתי ואמרתי: ריבונו של עולם, על הצרור הזה שאבד ישנו מפתח יחיד לרכב שלי, אני מבקש ממך, אם טוב בעיניך הדבר, תמציא לי את המפתח, אני כבר ניסיתי את כוחי בחיפוש, ובנוסף קבלתי על עצמי קבלה טובה, ולא הצלחתי בינתיים למצוא את המפתחות, ובאם אתה מחליט שלא אמצא, אקבל זאת באהבה.
הרגשתי באמת הרגשה של ביטחון על ה', שכל מה שה' מחליט אקבל באהבה.
כל הסיפור הזה היה דקה וחצי על השעון. קמתי לחזור לת"ת. באותו רגע בא לעברי ישמעאלי ושאל מה אני מחפש? אמרתי לו: מפתח של רכב. הוא אמר: "בוא איתי".
הלכתי אחריו לאזור של אתר בניה, הוא קרא לאיזה מוחמד ואמר לו להביא לי את המפתחות, היו אלו המפתחות של הרכב שלי שבדרך הטבע לא היה שום סיכוי שישובו אלי.
*
יצאנו עם המשפחה בחול המועד לקטיף של פרחים. היו שם עוד משפחות שבאו לקטוף פרחים טריים לכבוד החג. ראיתי את החברים שלנו הולכים הלוך וחזור בין תלמי הפרחים הרבים, מחפשים דבר מה. הסתבר כי אבד להם המפתח של הרכב ואין להם כרגע אפשרות להניע את הרכב שלהם, ומה גם שזה המפתח היחיד שברשותם.
גם אני וילדיי התחלנו לחפש בין הפרחים מפתח אחד בודד. מדובר בשטחים נרחבים ביותר של פרחים, ואף על פי כן עשינו השתדלות לחפש, למרות דמדומי השקיעה שכבר החלו להופיע בשטח. לצערי עזבנו ללא הצלחה.
כעבור שבועיים פגשתי חבר שגם היה שם, והוא קרוב משפחתו של המאבד. שאלתי אותו מה קרה בסופו של דבר? מצאו או לא מצאו את המפתח? הוא השיב כי מצאו את המפתח, אבל לא לפני שהוא התחייב שיקדיש עשר דקות כל יום לשוחח עם בורא עולם. ובאורח פלא, ברגע שקיבל על עצמו את הקבלה מצאו את המפתחות כנגד כל הסיכויים.
טיב הקהילה