יעקב א. לוסטיגמן
——————————————
היה זה בשנת תש"ן, כשראש החינוך העצמאי באותם ימים, הגאון הגדול רבי צבי שרגא גרוסברד זצ"ל, עבר אירוע רפואי שריתק אותו למיטתו למשך תקופה, וגם לאחר שהתאושש לא יכול היה לצאת מהבית זמן ממושך עד שהצליח לשוב לאיתנו ולעבודת הקודש שעשה בחינוך העצמאי ובשאר ענייני הציבור.
אחד מבני משפחתו של רבי שרגא הגה רעיון מבריק להחיותו – חיי התורה עמליה ומבקשיה. הרי ממול ביתו שכנה לה ישיבת פוניבז' לצעירים אותו הקים בעשר אצבעותיו יחד עם הרב מפוניבז'. בישיבה למדו באותה עת שישה מנכדיו של הגרצ"ש. יואילו הבחורים לשחר את פני סבם הגדול, אותו הם אהבו אהבת נפש, ויבקשו ממנו שימסור בפניהם שיעורים במוסר ובהשקפה, בשעות בין הסדרים, פעם או פעמיים בשבוע, ויותר משהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק, ודברי התורה יחיו את נפשו ובריאות גופו.
הימים היו ימי ערב חג השבועות, ולא היה סיפק בידם לעלות אל הסבא בצוותא חדא. והנה הגיע חג השבועות, ולאחר שלמדו בהתמדה גדולה כל הלילה והתפללו שחרית כותיקין, סעדו את לבם בסעודת היום, ופרשו לנוח. בשעות אחר הצהרים קם אחד הנכדים והציע לבני דודיו: "בואו נעלה עכשיו לסבא, עכשיו כולם יכולים".
נמנו וגמרו לעשות כדבריו, ועלו לביתו של הסבא הגדול שכמובן קיבל את פניהם חביבות ובאהבה גדולה.
הנכדים התיישבו סביב השולחן, הסב יושב בראשו, והנה מתערבת הסבתא שהובאה מראש בסוד העניינים ואומרת לבעלה הגדול: "הנכדים הגיעו לשמוע שיעור או שיחה במוסר ובהשקפה", היא מפתיעה אותו, "הם רוצים לשמוע דברי חיזוק שיסייעו להם לקחת אתם צידה לדרך מחג השבועות לשאר ימות השנה…".
גביע הגולש על גדותיו
הם חשבו שהסבא בוודאי ישמח ויתחיל לדבר את דברו בהתלהבות גדולה, אבל פניו של הסב הפכו רציניות ונימה של תמיהה ותרעומת נשזרה בקולו: "שיעור? במוסר? ככה, בלי להתכונן? מה אתם חושבים שככה זה עובד, שאומרים לי 'תגיד מוסר' ואני מתחיל להטיף לאחרים? חס וחלילה! זה לא עובד ככה!
"רבינו הגר"א היה אומר שהדרך להשפיע על אחרים היא להתמלא עד גדות, כמו גביע המתמלא עד גדותיו וגולש אל סביבותיו. אם אני רוצה לומר שיחה, אני צריך קודם להתמלא בעצמי, ללמוד ולעסוק בספרים עד שהדברים שופעים ממני החוצה. זה לא מגיע ככה בלי הכנה להתמלא כראוי קודם לכן!".
את הסיפור הזה אנחנו שומעים מפיו של אחד מאותם שישה נכדים, הלא הוא הגאון רבי לוי גרוסברד שליט"א, ראש ישיבת 'תורת חיים' בבית שמש.
"סבא דיבר, ועוד איך דיבר", מספר הגר"ל. "ברגע שהוא התחיל, הרעיונות והמושגים בנויים לתלפיות מגמרא מדרשים ושאר ספרי חז"ל ומוסרי רבותינו שהיו שגורים על לשונו שפעו ממנו החוצה כאותו גביע שנמלא עד גדותיו. הוא לא באמת היה צריך להתכונן, כי הוא תמיד היה מלא עד גדות והיה לו מה להשפיע לכל כיוון.
"לא רק באותה הפעם הוא דיבר. מאז היינו עולים אליו בקביעות פעמיים ושלוש פעמים בכל שבוע, והוא היה מדבר. אני הייתי יושב עם מחברת וכלי כתיבה, כתבתי כל מילה שיצאה מפיו. באותה עת לא היו מצויים מכשירי הקלטה ולא היה ברשותי אחד כזה. פשוט כתבתי כל מילה, ולימים קיבצתי את כל המחברות הללו והוציאו מהן את ספרי 'דעת שרגא', המשמשים כיום כספרי יסוד עבור מרביצי תורה משגיחים דרשנים וכל צורב בכל תפוצות ישראל".
הסיפור הזה, כך מסביר הגר"ל גרוסברד, הוא סיפור שבעצם משקף את אישיותו של הסבא הגדול, את דמותו החינוכית והתורתית. הוא לא היה מחנך אחרים, הוא היה מחנך את עצמו והחינוך העצמי שלו היה כל כך עוצמתי עד שהשפיע על כל סביבותיו.
"סבא סיפר לי פעם שביום החופה שלו, לקח אותו דודו מרן המשגיח הגה"צ רבי אבא גרוסברד זצ"ל, שהיה המשגיח בישיבת לומז'ה בה למד סבא, והיה לו לאב ורב בכל אורחות חייו. רבי אבא לקח אותו בבית המדרש הלוך ושוב, בשעת הצהרים, ואמר לו "דע לך אחייני היקר, הסיבה שבגינה הצלחתי במלאכת החינוך, היא אך ורק בגלל שכל מה שאמרתי לתלמידי אי פעם, היה מהלב שלי. כל מה שאמרתי יצא מבפנים ולא נאמר רק מן השפה ולחוץ".
"תלמידי ישיבת פוניבז' מתקופת סבא מספרים", אומר הנכד הגר"ל יבלחט"א, "כי כאשר היה נדרש לאמירת שמועס' בישיבה, לפני כן היה שוהה הלוך ושוב בחורשה הסמוכה לישיבה, כדי להעמיק את הדברים בקרבו, להיות ראוי להעבירם לאחרים…".
כשהגרצ"ש גרוסברד זצ"ל נתלש מתוך עבודת הקודש שלו בעולם הישיבות והועבר לעמוד בראש החינוך העצמאי, אמר חברו הטוב מתקופת קמניץ הגאון הגדול רבי נחום פרצוביץ זצ"ל: "עולם התורה איבד את אחד מגדולי ראשי הישיבות". כשהיו מתפרסמים שיעורים של רבי שרגא, בהזדמנויות כאלו ואחרות, רבי נחום היה אומר לבניו שילמדו את השיעורים הללו, כי יש הרבה מה ללמוד מרבי שרגא ומהאופן בו הוא ניגש לסוגיה ומנתח אותה.
"סבא היה האיש שעליו הושתתה ישיבת פוניבז' לצעירים", מספר הגר"ל גרוסברד, "הוא כיוון את הישיבה והנהיג אותה יחד עם רבותינו הגרמי"ל ליפקוביץ זצ"ל והגראי"ל שטינמן זצ"ל. כמו כן הוא הקים את ישיבת גרודנא יחד עם רבינו הגר"ש רוזובסקי זצ"ל, וכיהן כמשגיח בגרודנא בזמן שהיא עוד היתה בבני ברק, מבלי שעזב את תפקידו בישיבת פוניבז' לצעירים.
"הבדיחה הנפוצה בעולם הישיבות באותה העת היתה שהבחורים בפוניבז' הקטנה ובגרודנא מפחדים מהכובע של רבי שרגא, יותר ממה שבחורים בישיבות אחרות מפחדים מעשרה משגיחים גם יחד. כי רבי שרגא היה מסתובב בגרודנא, משאיר את הכובע שלו שם על הסטנדר, חומק החוצה בשקט והולך לפוניבז', וכך בגרודנא ידעו שרבי שרגא בשטח בגלל הכובע ה'מפחיד' כל כך, ובפוניבז' ראו אותו מסתובב בין הבחורים ומשגיח עליהם בעינו הפקוחה… לפעמים הכובע היה נשאר בפוניבז' והוא עצמו היה בגרודנא, והיו כאלו שטענו בתוקף שלרבי שרגא יש בכלל שני כובעים, והוא עצמו, מי יודע איפה הוא נמצא בכלל…
"על אותו משקל היו שטענו בתוקף שרבי שרגא השאיר פעם את הכובע שלו בישיבת פוניבז' הקטנה, ונסע לאמריקה לצורך הישיבה והכלל. כל אותה העת, הבחורים התנהגו כראוי, בגלל שהכובע שלו נשאר בישיבה…".
לחזק, ללטף ולנזוף…
"אבל צריך להבין", מוסיף הרב גרוסברד שליט"א, "זה לא רק עניין של להתמלא עד גדות ולהשפיע החוצה. זה חלק מאוד חשוב מהעניין, אבל יש עוד חלקים. כדי להשפיע על תלמידים, צריך להתמסר אליהם. זה צריך להיות פרויקט החיים של המשפיע. אתה לא יכול לשבת רגל על רגל, ומדי פעם לזרוק הערה לתלמיד, ולצפות שהוא באמת יתייחס אליה וייקח את הדברים לתשומת לבו. צריך התמסרות מוחלטת לעניין.
"בתקופה שלפני הקמת הישיבה, התגורר סבא בתל אביב, שם הוא נטל חלק משמעותי בהקמת ישיבת 'בית יוסף' בראשות חמיו הגאון הגדול רבי הלל ויטקינד זצ"ל, ולאחר מכן גם הקים בעשר אצבעותיו את ישיבת 'יסודי התורה', שפעלה בתוך ביתו, וכל הבית שלו הפך להיות בעצם חלק מהישיבה.
"כשגויס להקמתה של ישיבת פוניבז' לצעירים, הוא היה מגיע בבוקרו של יום ראשון לישיבה ונשאר כל השבוע. הוא היה חוזר הביתה רק לשבת, וזאת למרות שתל אביב אינה רחוקה מבני ברק, ואפילו באותם ימים הנסיעה מתל אביב לבני ברק לא היתה כל כך ממושכת.
"בהמשך, כשהם עברו להתגורר בבני ברק, הוא היה יוצא בבוקר מהבית לתפילת שחרית בישיבה, והיה נשאר בישיבה עד אחרי סדר שלישי. הוא לא חזר הביתה אפילו לא למנוחת צהרים קלה או לקחת ספר. הישיבה היתה הבית שלו כל שעות היום. הוא באמת היה מסור בלב ונפש בצורה מעוררת השתאות.
"והמלאכה לא היתה קלה. באותה העת למדו בישיבה בחורים מכל גווני הקשת. בנים של תלמידי חכמים עצומים ומופלגים שעלו בעור שיניהם מאירופה לפני השואה והקימו בתים לתפארת, ובנים להורים ניצולי שואה שבקושי שרדו את התופת והגיעו לארץ שבורים ורצוצים. היו שם ילדי חקלאים לצד בנים של ראשי ישיבות, ואז לא היתה מערכת חינוך מסודרת של למודי תורה כמו היום, שכולם מקבלים חינוך שווה פחות או יותר. כשבחורים באו מרקע שונה, גם הידע שלהם היה אחר, הרמה הלימודית היתה שונה, צורת ההתנהגות ותרבות הדיבור הכל היה שונה.
"כדי שכל אלו ישרדו יחד ואפילו יהפכו לקבוצה מגובשת ומאוחדת, הם היו צריכים אבא שילווה אותם על כל צעד ושעל. שיחנך, ינחה, ידריך, ישפיע, יחזק, ילטף, ינזוף, יעניש ויטיף מוסר. והוא, הסבא רבי שרגא, אכן מסר את נפשו על כך ובאמת אחרי שהוא עזב את הישיבה, היו צריכים לסנן יותר את סוג הבחורים שקיבלו, כי לא היה את האדם המתאים כדי לשאת על כתפיו את העול הכבד של הטיפול בתלמידים מרקע חלק יותר".
הסיפור של הגראי"ל שטיינמן זצ"ל
"עוד נקודה, חשובה לא פחות היא הדוגמה האישית כמובן", אומר רבי לוי גרוסברד שליט"א, "כשרבי שרגא דרש מהבחורים ללמוד, הוא כמובן לא דרש מהם משהו שהוא לא דרש מעצמו. הם היו רואים אותו שוקד על תלמודו באופן מופלא. הם ידעו שהוא גאון עצום.
"הוא היה תופס בחור באופן אקראי, לא משנה מאיזה שיעור, ושואל אותו מה אמר המגיד שיעור היום בשיעור. הבחור היה מתחיל לענות, ואם הוא לא היה מדייק, סבא היה מעמיד אותו על טעותו. גם הראשונים, האחרונים, כל דיבור המתחיל ברש"י ותוס', הכל היה שגור על לשונו ומונח בזיכרונו בבהירות מופלאה. כל בחור ידע שהוא צריך להיות מוכן למפגש בלתי צפוי עם רבי שרגא, ואם הוא רוצה לעבור את המפגש בשלום, הוא צריך לדעת את כל הנלמד ברמה משביעת רצון.
"בהקשר זה יש סיפור שהרב שטיינמן היה אוהב לספר כשדיברו על רבי שרגא גרוסברד, ומעשה שהיה כך היה:
"הגיע לישיבת פוניבז' בחור צעיר, עילוי של ממש. היה לו ראש חזק כברזל, אבל יחד עם הכישרונות המיוחדים הגיעה גם תופעת לוואי: הוא היה היפר אקטיבי בצורה יוצאת דופן.
"הבחור 'שיגע' את כל הישיבה, אנשי הצוות לא הצליחו להסתדר איתו ולהשתלט עליו, הבחורים היו סובלים ממנו מצד אחד, ומצד שני הם גם נסחפו אחרי מעשי הקונדס שלו. בקיצור, היתה שם 'חגיגה' גדולה לבחורים וכאב ראש גדול לאנשי הצוות.
"סיפר מרן הגראי"ל, שבעצמו היה אז מראש הישיבה שם, שרבי שרגא תפס את הבחור הזה, והציב בפניו אתגר ענק. הוא נתן לו את קונטרס ה'מערכות' של רבי עקיבא איגר, ואמר לו שעליו ללמוד את כל המערכות על בוריין: "בעוד כך וכך זמן אני אבחן אותך, ואם לא תדע את כל המערכות של הגרעק"א בצורה מושלמת, אתה תישלח מכאן באותו רגע לביתך, ולא תוכל עוד לחזור לישיבה שלנו".
"ואכן, אותו בחור נענה לאתגר, לקח את הספר והתחיל ללמוד את המערכות של רבי עקיבא אייגר. צריך גאונות מופלאה כדי להבין את הדברים ועוד לזכור ולחשב אותם לפרטי פרטים. צריך ללמוד המון סוגיות אחרות מסביב כדי להבין את המערכות עצמן, והבחור פשוט שקע בלימוד והכניס את כל הראש בעניין, עד שידע את כל המערכות על בוריין, וכמובן שאחרי שהוא למד כל כך ברצינות במשך תקופה ארוכה, הבחור הזה כבר לא היה עשה עוד מעשי קונדס. הוא כבר היה בחור אחר לגמרי, כל כולו היה שקוע בלימודים.
"כשהרב שטיינמן היה מספר את הסיפור הזה, הוא היה מפטיר אחריו בחיוך המוכר שלו: "נו… מי יודע את כל המערכות של רבי עקיבא איגר עד כדי כך שהוא יכול לבחון עליהן? רק רבי שרגא יכול היה לעשות את זה…".
ספינה גדולה ויקרה מאוד
"לסיום, מאחר ובענייני חינוך עסקינן, אני אספר כאן מעשה שהיה בביתו של הסבא רבי שרגא:
"אחד מרבי המוסר הגדולים עמהם לסבא היה קשר קרוב מאד היה ה'מכתב מאליהו', הרב דסלר זצ"ל. היתה להם חברותא קבועה ללימוד שלוש פעמים בשבוע. תלמידיו המובהקים של הרב דסלר טענו שהוא לומד עם סבי את תורת הנסתר, אבל כמדומני ששמעתי פעם שסבי הכחיש את השמועות האלו.
"בתקופה בו התגורר סבי בתל אביב, היה הרב דסלר מגיע אליו לתל אביב פעם אחת בשבוע כדי ללמוד עמו, וסבא היה מגיע לרב דסלר לבני ברק פעמיים בשבוע. כשסבא עבר לבני ברק, בעיית המרחק נפתרה מעצמה.
"בכל אופן, באחת הפעמים כשהרב דסלר היה בביתו של סבא ולמד עמו, נשמעו לפתע קולות צווחה ויללה של אחת מבנותיו של סבי, ילדה כבת ארבע או חמש שבכתה בכי היסטרי ממש. סבא קצת נבהל וקם כדי לראות מה קרה ואם הכל בשלום.
"אחרי זמן מה שב סבא ללמוד עם הרב דסלר ששאל אותו אם הכל בסדר ואם לא אירע משהו חלילה לאחד הילדים. סבא חייך וסיפר לו שהילדה הכינה 'אוניה' מנייר מקופל, ואחד האחים קרע לה את האוניה שלה… זה הכל. לא קרה שום דבר.
"אמר הרב דסלר, אל תגיד כך ידידי שלא קרה שום דבר. עבור הילדה בת החמש, האוניה הקטנה מהנייר, היא כל עולמה. זה הרכוש הכי גדול והכי חשוב שיש לה בחיים. האוניה הזאת חשובה לה בדיוק כמו שספינת הסחר הגדולה והיקרה חשובה לבעלים של חברת הספנות המחזיק אותה בבעלותו. כמו שהוא יצטער צער רב את תטבע ספינתו בים, כך גם הילדה מרגישה צער עצום על כך שהספינה שלה הלכה לאיבוד".