ל"מזלה הטוב" היא מוצאת את עצמה עמוק עמוק במזרח ירושלים… בתוך כפר ערבי שכונה מוסלמית, ושם אין אוטובוסים סדירים בחזרה למרכז העיר. הפחד התחיל למלאות את רגשותיה, כל פוסטר שהיה תלוי בקיר היה נדמה לה כאילו כתוב שם "מוות ליהודים"

סיפר הרב יואל גולד:

 "כל מה שאדם עושה לעצמו הוא עושה" – המשפט המדהים הזה, קיבל אצלי משמעות עוצמתית במיוחד כאשר שמעתי את הסיפור הבא מפיה של בעלת המעשה, נערה בשם חנה אשר באה מקליפורניה ללמוד לימודים תורניים בארץ והשתתפה בסמינריון של "אש התורה".

באחד מימי הביקור היא לא חשה בטוב ופנתה לנוח. והנה היא מקבלה טלפון מחברתה שבאה עמה מחו"ל ומתארחת בחיפה, המבקשת ממנה בדחיפות אם תוכל ללכת לצלם עבורה תמונה מזוית מסוימת בהר הבית. אותה חברה נזקקה לתמונה זאת בשביל עבודה שהיא מכינה על בית המקדש העתיד להיבנות במהרה, ואת התמונה אפשר לצלם ממקום מסוים גבוה מאד בהר הזיתים.

חנה לא יכלה לסרב לחברתה הטובה, ואפילו שלא חשה בטוב קמה ונסעה לכיוון שער שכם, שם ירדה מהאוטובוס כדי לעלות על אוטובוס אחר הנוסע להר הזיתים.

חנה לא ידעה כל כך עברית, וגם לא ידעה כלום ממה שקורה כאן בארץ. היא גם לא התמצאה בצבעי האוטובוסים הישראלים, היא זכרה דבר אחד, שהצבע של הישראלים זה כחול לבן… ולכן כשהגיע אוטובוס בצבע כחול-לבן היא עלתה עליו. למי שלא יודע, אלו אוטובוסים לערבים בלבד, שם עולים רק דוברי ערבית טהורה…

כאמור, היא היתה מאוד מסוחררת ואפילו לא ראתה מימינה ומשמאלה ומי יושב לצידה. היא התישבה ונרדמה. אחרי חצי שעה התעוררה ועדיין לא שמה לב שהיא כלל לא אמורה להיות על האוטובוס הזה. אך היא זכרה שהנסיעה היתה אמורה לקחת 5 דקות בלבד, והסיקה מכך שכנראה היא פספסה את התחנה הנכונה.

בתחנה הבאה היא ירדה אפוא מהאוטובוס וחצתה את הכביש כדי למצוא תחנה לכיוון ההפוך שממנו באה. רק אז היא שמה לב היכן היא נמצאת – עמוק עמוק במזרח ירושלים, בתוך כפר ערבי, ושם אין אוטובוסים סדירים בחזרה למרכז העיר. בנוסף, היה זה בדיוק הערב הראשון של הרמדאן, הרחוב שקט ללא נפש חיה וכרזות ופוסטרים ממלאים את הקירות, כולם בערבית. הפחד החל לחלחל בה. בכל פוסטר היה נדמה לה כאילו כתוב שם "מוות ליהודים"…

לאחר שקלטה כי היא נמצאת במקום סכנה, הוציאה מיד את הפלאפון שלה כדי לבקש עזרה, אבל אז גילתה לחרדתה כי אין סוללה, והנייד כבוי ללא אפשרות להתקשר לאף אחד..! היא נכנסה ללחץ אדיר. מה עושים? האם יש סיכוי שהיא תצא מכאן בחיים?!

ומה עושה יהודי בעת צרה? היא החליטה לומר כמה פרקי תהילים. לאחר מכן, תוך כדי הרהורים נוגים, היא הגיעה למסקנה שעליה לנסות את מזלה ולנקוש בדלת אחד הבתים – היא תחפש בית מטופח עם דשא מסביב, ללא כיתובים וכרזות, בתקווה שדיירי בית שכזה הינם פחות קיצוניים ומסוכנים – ותציג את עצמה כפרו-פלסטינאית, סטודנטית מקליפורניה שרוצה לכתוב עליהם כתבה, והיא כמובן תדבר רק באנגלית ללא שמץ הגיה של עברית.

כאשר מצאה בית שהיה נראה לה מתאים, היא ניגשה אליו ונקשה בדלת. אשה עם כל ה"שמונה בגדים" של הערביות פותחת לה, ולתדהמתה… היא פורצת בקריאה נרגשת: "חנה!!" – –

חנה היתה בהלם מוחלט! איך זיהתה אותה? מי מכיר אותה כאן, ועוד בשמה הפרטי? אולם לא היה לה זמן למחשבות. האשה גוררת אותה לתוך הבית, מחבקת אותה, ומראה לה כרטיס: "חנה, עוד יש לי את הכרטיס שלך!", היא אומרת.

ואז נזכרה חנה מי היא אותה אשה. חצי שנה קודם היא ערכה סמינריון ל"אש התורה" במלון "המלך שלמה" ושהתה שם קרוב ל-3 שבועות. כאשר באה למלון היא החליטה להצטייד בפנקס בו תרשום מילות ברכה והוקרה לכל עובד מצוות המלון שתרגיש שעליה להודות לו. לא סתם 'תודה' סתמית, אלא מפורטת, על השירות הספציפי שהעניק לה בשהותה במלון.

במהלך שלושת השבועות של שהותה במלון היא גמרה פינקס שלם מעוטר וצבעוני… לכל אחד מצוות המלון היה לה מה לכתוב. כל אחד קיבל ממנה מכתב מיוחד של הכרת טובה, עם שמו הפרטי. אם זה מלצרית, מנקה או טבחית, לכולם כתבה מכתב תודה. זה לא עולה כסף. אין לה אפשרות לתת טיפ, אז היא נותנת תודה…

היא לא הבדילה בין עובדות ערביות או יהודיות. היא אף נזכרה בהרצאה אחת ששמעה, שאפילו שמאי הזקן שהיה דוחף באמת הבנין, אמר שצריך לקבל כל אדם בסבר פנים יפות, כולל גויים. וכך, הרבה שמות של עובדות ערביות הופיעו גם כן בפנקס התודות שלה.

בארוחת בוקר של היום האחרון היא שמה לב שיש עובדת חדשה. היא נגשה אליה ואמרה לה שהיא נראית חדשה, והתעניינה בשמה ומעשיה. העובדת החדשה הציגה את עצמה, וסיפרה שהיא מתעתדת ללמוד רפואה ולכן עובדת בלילה כדי לממן את הלימודים. הרבה מבני משפחתה עובדים כאן במלון, והם סידרו לה את העבודה הזו. חנה הוסיפה גם את שמה של העובדת הערבייה בפנקס שלה. ולפני שעזבה נתנה לכל אחד מהעובדים את המכתב שהכינה עבורו.

זו היתה האשה שפגשה עכשיו כאן, בכפר הערבי. האשה כל כך שמחה לפגוש את חנה! היא היתה בטוחה כי היא הגיעה במיוחד לבקר אותה ואת משפחתה… היא הכניסה אותה למטבח, שם ישבו כל המשפחה ואכלו את סעודת הרמאדן, וכולם זכרו אותה מהמלון ושמחו לראותה.

היא שבה עימם כמה דקות ואחר כך התעניינה אם יש אוטובוס בחזרה. הם ענו לה בשלילה, אבל הדודה אמרה שהיא תיקח אותה עד התחנה ברח' שמעון הצדיק ומשם יש לה דרך חזרה. כשהגיעו לביקורת גבולות, הבחין אחד החיילים בנוסעת היהודיה ובנות לוויתה הערביות, ושאל: "הכל בסדר?", והיא ענתה לו שהכל בסדר והאנשים האלו "חברים שלה"…

כך בנסי נסים זכתה לצאת ממקום הסכנה בחיים ובשלום!

המסקנה מהסיפור: מלבד השגחה פרטית מופלאה יש כאן מסר מיוחד על חובת הכרת הטוב, ועל כך שכל מה שאדם עושה – לעצמו הוא עושה. תודה מגיעה לכל אדם, ולא משנה מי, מה, ומתי. כמה נעלה ומאושר הוא האדם שמסתובב בעולם בהרגשה שאף אחד לא חייב לו כלום, והוא מלא תמיד בתחושת הכרת טובה לכל סובביו!

(הרב פנחס זרביב שליט"א למעשה)