היה זה באחד מימי ניסן. הרה"ק בבא סאלי זי"ע היה חלוש בכוחו בעקבות גילו הרם ובריאותו שלא הייתה יציבה בעליל. וכדרכו נסע להשתטח בציונו של רבי שמעון בר יוחאי שבמירון.
כשהוא מגיע לציון חשכו עיניו, ודמעות החלו זולגות על לחייו. המחזה היה מצער. הציון הקדוש היה באותה שעה ריק מאדם. נפש חיה לא הייתה שם מלבד הבבא סאלי, מלווהו ועוד מנקה אחד.
הבבא סאלי לא ידע את עצמו מרוב צער, והשתטח בבכיות קורעות לב על ציונו של הרשב"י תוך כדי שהוא מתפלל ומבכה על מה שהוא רואה. ואלו היו מילותיו: "רבי שמעון בר יוחאי, אור מופלא רום מעלה, איך יתכן שכך הגיע הציון הקדוש למצב שכזה, שאין כמעט נפש חיה שמתפללת על ציונך. אנא ממך, עשה ככל יכולתך שהציון הזה יתמלא, וירד ממני הצער הגדול והנורא הזה".
הבבא סאלי המשיך להתפלל, ולאחר כמחצית השעה כשהרים את ראשו מציונו של רשב"י נראו לפתע אוטובוסים מלאים של אנשים שבאו להשתטח על ציונו של הצדיק, ובתוך דקות ספורות הציון התמלא במאות אנשים.
מלווהו של הבבא סאלי בירר אצל אותם אנשים לפשר בואם, והללו סיפרו כי כלל לא התכוונו להגיע לציון במיוחד, אלא היו בדרך ולפתע עלתה בהם מחשבה לעצור במירון ולעלות לציון הק'.
הוא קדוש
באבא סאלי פעל בשמיים שהנוסעים הללו יעצרו את הרכב הנוסע וילכו אל הציון רבי שמעון בר יוחאי הקדוש זצוק"ל