סיפר הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א: מעשה נפלא שמעתי מבעל העובדה, ה"ה הרה"ח רבי שמעון שווארץ שליט"א. בימות הקיץ הבטיח לבניו שיקחם לרחוץ בבריכת מים מסוימת, ומכיוון שר' שמעון הנ"ל עסוק יומם ולילה בצרכי ציבור במסירות מופלגת, איחר מעט את השעה, ובבואו לשערי הבריכה הודיעוהו שהזמן שנותר לו קצר מהרגיל.
שאל ר' שמעון את האחראי: "באיזו שעה עלינו לצאת מן המים?" ענה האחראי: "בשעה 8:00" (כי זמן הסגירה הוא ב-8:15). סבר וקיבל, ולקול צהלת בניו נכנסו המיימה.
למעשה, לא עמדו האחראים בדיבורם, וכבר בהגיע השעה 7:45 (כחצי שעה לפני הסגירה) הכריזו בקול את פקודתם שעל כל הקהל לצאת מן המים תיכף ומיד. אבל, מיודענו ר' שמעון איננו מן ה'בטלנים', וכבר החל להתווכח עם האחראי – "הרי לא כך קבענו!". וגם שאר הרוחצים סייעו בעדו כי הצדק עמו, והחליטו פה אחד שאיש מהם לא יצא עד שהשעון יורה על 8:00.
אלא, שברגע האחרון גבר 'טוב לבו' של ר' שמעון, והחליט לוותר על אף שהצדק עמו ולא עם האחראי, ומיד יצאו כולם מן המים.
וכאן נתגלה 'תוקפו של נס' – כי אך נתרוקנו המים, זעק אחד המצילים לרעהו: "הצלה!… הצלה!… נער כבן 12 שוכב בקרקעית הבריכה!" – – הלה לא שם לבו, באמרו: "אתה מתלוצץ ממני, עזוב נא אותי"… אבל זה לא ויתר לו, וגער בו: "הנך משחק עם חיי אדם!"… מיד קפץ המציל ומשה את הנער מתוך המים כשהוא מחוסר הכרה ומחוסר 'דופק'…
ור' שמעון משתומם למראה עיניו, שהנער הוא אחד מבניו! ובנסי נסים, רק לאחר זמן רב שערכו בו 'החייאה' בעבודה קשה ומפרכת החל לנשום, ואט אט התייצב מצבו, עד שלמחרת כבר הילך על רגליו כאחד האדם.
והרי הוא 'נס' מהלך על שתים, כי אילו היה נשאר במים אפילו עוד זמן קצר ביותר, לא היה ח"ו את מי להציל (כידוע שבמקרי טביעה כל רגע כמימריה הוא גורלי לחיי הטובע), כי גם בתחילה אחר שנמשה מן המים עדיין לא ידעו אם יחיה, ואף אם יחיה האם לא נפגע מוחו ח"ו.
ואמר לי ר' שמעון, שלמד אז על בשרו שכרו הטוב למי שמוותר משלו גם כשהצדק עמו, עבור זה שאינו 'צדיק בדרכיו'. כי אילו לא ויתר, לא נתרוקנה הבריכה ולא היו מרגישים שהנער שוכב בקרקע הבריכה. ואפילו היה מוותר לאחראים, אבל באיחור של עוד כמה רגעים, כבר לא היה את מי להציל.
וכל אחד יבין במה שנוגע לו, כי 'עדיף' לו להיות בכל עת ותרן מעצמו לאחר, כי המרוויח היחיד יהיה הוא בעצמו.
זאת ועוד למדנו: כי גם כשפלוני גורם לו עוולה, אל יתחמם לבבו וימלא רוגז, כי אינו אלא 'שלוחא דרחמנא' להצילו מלהבה, ולטובתו, כמו אותם בעלי הבריכה שלא עשו כהוגן אך היתה זו סיבה מאת א-ל נורא עלילות להציל את הילד. והרי שפעמים האדם מתווכח ו'עומד על שלו' כשהצדק עמו ללא כל כחל ושרק, אבל הדבר לאו דווקא 'לטובתו', ופעמים אין זה אלא לרעתו.
(באר הפרשה יתרו תש"פ)