מסופר, שפעם אחת השתתף רבה של ירושלים הגאון הגדול מרן רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל בשמחת 'שלום זכר', ולידו ישב יהודי שהתהדר בכמה "פרומקייט'ן", וכאשר בעל-השמחה כיבדו עם "ארבעס" – שהמנהג לאכלם בעת השלום זכר, אמר הלה: "איני אוכל 'ארבעס', כי איני יודע אם בדקו אותם היטב היטב מתולעים, ורק בביתי אני אוכל – שם אני משגיח היטב שלא יתערבו תולעים"…
כמובן שבעל-השמחה נפגע מאוד מדבריו אלו שנאמרו בקול, שכן מדבריו נשמע כעין אי-נאמנות כלפיו – כאילו שאינו נאמן שבדק את ה'ארבעס' מתולעים כדבעי.
אלא שאז אמר מרן הגאון רבי יוסף חיים זצ"ל לבעל-השמחה: "שכחת לכבדני בארבעס, והרי המנהג לאכול עכשיו ארבעס!"…
מיד התעשת בעל-השמחה והביא את ה'ארבעס' לרבי יוסף חיים זצ"ל, וכמובן שאחר שרבה של ירושלים טעם מזה, כבר לא עשו עסק מה"פרומקייט" של אותו יהודי, ואף אחד לא חשש מתולעים וכדומה, והכל חזר על מקומו בשלום.
כשוך הסערה, פנה הגאון רבי יוסף חיים לאותו יהודי, ואמר לו: "הנה גם אני אינני אוכל 'ארבעס' בשום מקום מלבד בביתי, ומטעמי כשרות כמוך. אמנם, מאוד מאוד הנני נזהר שלא יהא זה על חשבון מישהו אחר שיכול חלילה להיפגע עקב חומרא זו, שכן אם יהיה זה על חשבון אדם שייפגע כבודו מחמת כן, כל חומרא זו כבר אינה חשובה ולעבירה גדולה תיחשב!
והוסיף רבי יוסף חיים ואמר לו: "הנני מפרש את מה שאמר דוד המלך בתהלים (כ"ב, ז'): 'ואנכי תולעת ולא איש' – 'ואנכי תולעת' – אני מעדיף לאכול תולעת – 'ולא איש' – מאשר לאכול איש, והנני נזהר מאוד שלא יפגע איש מחמתי…