הרב ישראל ליוש
בהספדו על מרנא הגאון רבי חיים מוולאז'ין זצ"ל שיום ההילולא שלו יחול בשבת קודש י"ד בסיון, תמה הגאון רבי דוד מנובהרדוק זצ"ל: הרי הקב"ה ממלא את שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחודש לחודש, והנה רבי חיים נולד בז' בסיון ונפטר בי"ד בסיון, ומדוע, אם כן, לא מילא הקב"ה את שנותיו מיום ליום?
אלא, יישב הג"ר דוד, באברהם אבינו נאמר 'התהלך לפני והיה תמים', ופירש"י שתמימותו היא מצוות המילה, כי כל זמן שהיה ערל, הרי הוא בעל מום. ואם כן, הפסוק 'יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהיה' נדרש כך: מיום תמימותם של הצדיקים, היינו מיום המילה שעליו נאמר 'היה תמים', יש להם נחלה לעולם הבא.
אשר על כן – ספד לו רבי דוד – ברבי חיים וולאז'ינער נתקיים בהידור רב הפסוק 'את מספר ימיך אמלא', שהרי הוא נפטר ביום י"ד בסיון, היום בו נכנס בבריתו של אברהם אבינו ונהיה 'תמים'.
ואל תתמה ממשה רבינו שנולד ונפטר בז' באדר, ומדוע לא נפטר ביום מילתו? משום שמשה רבינו נולד מהול, וא"כ תמימותו היא מיום לידתו!
***
קצרה היריעה מהכיל תיאורים על שלמותו ותמימותו של מרנא הגאון רבי חיים מוואלאז'ין זי"ע, שלמות בתורה, שלמות ביראה ושלמות במידות. נלקט פירורים זעירים מגורן ענק של עובדות ומעשים, נאמץ אל לבנו לקחים, ויהא זה לעילוי נשמתו הצרורה בצרור החיים.
שמועות על 'מופת' היו מתהלכות ברחובות וואלאזי'ן, על כך שכל אימת ששלג כבד מכסה את העיר והרחובות נחסמים, הרחוב המוביל אל הישיבה, בו עוברים הבחורים בדרכם לבית המדרש, ריק ונקי לגמרי משלג, כאילו באורח נס ופלא, לא יורד שם שלג, שלא להקשות על הבחורים בלכתם ללמוד תורה.
לילה אחד – כך היה מספר בהתרגשות עד דמעות רבינו חיים הלוי סולובייצ'יק זצ"ל – ירד שלג כבד מאוד, וכאשר פסק מעט השלג, הבחינו שני בחורים כי רבם הנערץ רבי חיים מוואלאז'ין מפנה בעצמו בחשכת הליל את השלג מהרחוב המוביל אל הישיבה ומנקה היטב את המקום עד אשר נראה כאילו לא ירד שם שלג כלל, והכל כדי שיהיה יותר קל לבחורים להגיע לישיבה… או אז התגלה סוד ה'מופת'….
***
פעם בערב שבת, בא רבי חיים מוואלאז'ין ל'וילנא', אל עירו של מורו ורבו הגר"א זי"ע, הוא נכנס לבית המרחץ לרחוץ לכבוד שבת, ובינתיים נודע לבני העיר כי רבי חיים בא, והשמועה הגיעה אף לאזנו של הגר"א. מיד שלח הגר"א לקרוא לו, ורבי חיים הזדרז לקיים מצוות רבו.
כאשר נכנס לחדרו, מצא את הגר"א כשמראהו רע מאוד, ועל מצחו מטפחת, והוא שקע ראשו ורובו בענין לימודי. כשראה אותו הגאון, פנה אליו ואמר לו שזה זמן רב הוא עמל להבין סוגיא בירושלמי, וביקש ממנו את עזרתו…
"אם הרב אינו יכול לבאר הסוגיא, איך אני אבאר אותה?!" – תמה רבי חיים. "טובים השנים מן האחד" – ענה לו הגר"א ותיכף הרצה לפניו את הקושיות על הסוגיא, וישבו שניהם לעמול על הבנת הענין.
ולפתע, התעורר רבי חיים ואמר שעלה במחשבתו מהלך בסוגיא ואמר אותו להגר"א. מיד צהלו פניו של הגאון ושמח מאוד על הבנת הסוגיא. אז קרא הגר"א למשמשו וביקש ממנו שיביא לו משהו לאכול.
לאחר מכן, שמע רבי חיים מאנשי ביתו של הגאון, שכבר שלושה ימים ושלושה לילות לא בא אוכל לפיו, מחמת שהיה טרוד בהבנת הירושלמי, ולכן היו פניו רעים, עד שבא והאיר לו הסוגיא וצהבו פניו.