"אלה תולדות נח, נח" – "נייחא לעליונים, נייחא לתחתונים" (מדרש)
שח הגה"צ אב"ד סאנטוב שליט"א:
סיפר הגה"צ ראש הכולל בראד שליט"א (אביו של מחותני כ"ק גאב"ד בראד שליט"א), שהיה פעם עם מרן הגה"ק מסאטמאר זי"ע באסיפה אחת, ודנו שם בחולשת הדורות בענייני כשרות, ואחד הנוכחים התבטא על עצמו שהוא עושה כל הדברים לבד בבית, ואינו אוכל משום כשרות.
שאלו הרבי: "האם יין אתה גם עושה לבד?"
אמר לו הלה: "האמת היא, שבכלל לא חשבתי מכך, לעשות גם יין בעצמי".
אמר לו הרבי: "בוודאי לא חשבתם על זה! – כי כל הדברים היא עושה, ויין אתה צריך לעשות"…
חסידים הראשונים היו מחדדים בזה נקודה עמוקה וחשובה על הפסוק (בראשית ב', י"ח): "ויאמר ה' אלקים לא טוב היות האדם לבדו". הנה ידוע מצדיקי בית בעלזא, שלפיכך מתחילים להניח תפילין דרבינו תם תיכף לאחר החתונה, ולא לפני החתונה, לפי שאחר החתונה הלא יש עוד אדם בבית, הלא היא האשה אשר נתת עמדי, ובאים להראות ולהורות להחתן: דע, בכל דבר יש שני צדדים, יש רש"י ויש ר"ת. עד היום היית פלג גופא וחשבת רק על עצמך, עכשיו צריכים לחשוב על עוד מישהו, כי יש עוד צד…
וזה רמוז בלשון הפסוק: "לא טוב היות האדם לבדו" – ס'איז נישט קיין גוטע זאך אז דער מענטש לעבט פאר זיך – אליינס" (זה לא טוב שהאדם חי לעצמו – לבדו), שאז האדם חושב רק מעצמו, אך יש עוד אנשים בעולם מלבדו. וכך בביתו, יש עוד צד, גם אשתו נמצאת בביתו עמו, גם לה מגיע משהו, גם לה יש זכות לומר ולהביע דעה.
וכך גם בעניין החומרות שיש לו לאדם, אכן ענין נפלא הוא לאדם שיהיו לו חומרות וכדו', אבל לא על חשבון אנשים אחרים. לא טוב היות האדם לבדו, אל תחשוב רק מעצמך…
ואנכי תולעת ולא איש…
מסופר, שפעם אחת השתתף רבה של ירושלים הגאון הגדול מרן רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל בשמחת 'שלום זכר', ולידו ישב יהודי שהתהדר בכמה "פרומקייט'ן", וכאשר בעל-השמחה כיבדו עם "ארבעס" – שהמנהג לאכלם בעת השלום זכר, אמר הלה: "איני אוכל 'ארבעס', כי איני יודע אם בדקו אותם היטב היטב מתולעים, ורק בביתי אני אוכל – שם אני משגיח היטב שלא יתערבו תולעים"…
כמובן שבעל-השמחה נפגע מאוד מדבריו אלו שנאמרו בקול, שכן מדבריו נשמע כעין אי-נאמנות כלפיו – כאילו שאינו נאמן שבדק את ה'ארבעס' מתולעים כדבעי.
אלא שאז אמר מרן הגאון רבי יוסף חיים זצ"ל לבעל-השמחה: "שכחת לכבדני בארבעס, והרי המנהג לאכול עכשיו ארבעס!"…
מיד התעשת בעל-השמחה והביא את ה'ארבעס' לרבי יוסף חיים זצ"ל, וכמובן שאחר שרבה של ירושלים טעם מזה, כבר לא עשו עסק מה"פרומקייט" של אותו יהודי, ואף אחד לא חשש מתולעים וכדומה, והכל חזר על מקומו בשלום.
כשוך הסערה, פנה הגאון רבי יוסף חיים לאותו יהודי, ואמר לו: "הנה גם אני אינני אוכל 'ארבעס' בשום מקום מלבד בביתי, ומטעמי כשרות כמוך. אמנם, מאוד מאוד הנני נזהר שלא יהא זה על חשבון מישהו אחר שיכול חלילה להיפגע עקב חומרא זו, שכן אם יהיה זה על חשבון אדם שייפגע כבודו מחמת כן, כל חומרא זו כבר אינה חשובה ולעבירה גדולה תיחשב!
והוסיף רבי יוסף חיים ואמר לו: "הנני מפרש את מה שאמר דוד המלך בתהלים (כ"ב, ז'): 'ואנכי תולעת ולא איש' – 'ואנכי תולעת' – אני מעדיף לאכול תולעת – 'ולא איש' – מאשר לאכול איש, והנני נזהר מאוד שלא יפגע איש מחמתי…
מותר לך, מותר לך
סיפר הגה"ק רבי יהושע לייב דיסקין זצ"ל גאב"ד בריסק (שעלה וישב באחרית ימיו בירושלים): "כשישב אבי (הג"ר בנימין דיסקין זצ"ל) על כסא הרבנות בלומז'א, בא פעם אחת לעיירה 'פרוש' בן תורה, שקבע מקומו בבית המדרש, וקיבל עליו בנדר גדול לישב בו ימים רבים ולא לצאת מפתחו החוצה. והיו בני העיר מצטערים הרבה בגינו, כי נאלצו להביא אליו אוכל ומשקה בכל יום להחיות נפשו, והדבר היה כרוך בטרחה ובטרדה מרובה, ובמיוחד ביום שבת שאין אפשרות לטלטל המזון – מכיוון שלא הותקן בעיר עירוב.
"יום אחד נזדמן ובא ללומז'א הגה"ק רבי עקיבא אייגר זצ"ל, שנועד להופיע בשמחת נישואין של אחד מצאצאיו, ובא לשחר את פני אבי, הרב דמתא, והיו יושבים ומשוחחים. ובתוך הדברים שח לו אבי מעניין ה'פרוש', ואמר עליו שהוא באמת אדם גדול, תלמיד חכם וצדיק, אבל בני העיר מצטערים בגללו.
"נענה הגרעק"א ואמר לאבי: אם כדברי מר שאדם גדול הוא, הלא מן הראוי לילך ולהקביל פניו בביהמ"ד, ותוך כדי דיבור שמו פעמיהם אבי והאורח הגדול לעבר ביהמ"ד, וכראות אנשי לומז'א להיכן הם הולכים – מי רואה אותם יוצאים ואינו יוצא, ונתקבץ אפוא קהל גדול.
"כשבאו לביהמ"ד פנימה, אמר הגרעק"א לאותו פרוש: 'שמעתי כי מר בן תורה וחפצתי לראותו, אבל מאחר שאינו יכול לצאת מפתח ביהמ"ד בגין נדרו אשר נדר, טרחתי ובאתי אליו'. הצטער אותו צדיק צער גדול ואמר: 'ווי לי שהטרחתי על לא דבר את הגרעק"א, ואת הרב דמתא, ואת כל הקהל הקדוש…'
"שאל אותו הגרעק"א: 'ואלמלי ידע מראש כי יטריח עלינו כל כך, היית ג"כ נודר?' השיב הפרוש: 'חלילה, חלילה! בוודאי הייתי מעדיף לרוץ כצבי לקראת מעלתו ולהקביל פניו'. מיד הכריז רבי עקיבא אייגר בקול גדול: 'אם כן, 'מותר לך' 'מותר לך', וכל העם ענו בקול: 'מותר לך, מותר לך מותר לך'".
(נלקט מתוך 'נעם שיח')