בשנת תר"פ מונה ע"י הממשלה הבריטית נציב עליון לארץ ישראל. הוא היה יהודי במוצאו, ולאחר שמונה ביקש להיפגש עם רבה של ירושלים הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצוק"ל.
באותה העת התגורר רבי יוסף חיים בדירה קטנה ועלובה בבתי מחסה בעיר העתיקה. תלמידיו ומקורביו הציעו לו שיחליף את דירתו בדירה מכובדת לצורך המפגש החשוב עם הנציב העליון, אך רבי יוסף חיים סירב, בטענה כי לא הוא ביקש להיפגש עם הנציב העליון, אלא הנציב העליון הוא שביקש להיפגש עמו… והוסיף, שאם הם רוצים, יכולים הם להחליף את מפת השולחן לכבודו של האורח החשוב.
ביום המיועד הגיע הנציב העליון לביתו של רבי יוסף חיים מלווה במשלחת חשובה. עם כניסתו לדירת הרב, שהיתה דירת מרתף חשוכה, חציה מתחת לאדמה, שאל את הרב האם לא היה יכול למצוא מקום יותר עמוק באדמה להתגורר בו…
הרב לא השיב ישירות על השאלה, אלא בעדינות הפנה את הנציב העליון לחלון ופתח את הוילון, משם נשקף נוף הר הבית החרב ועליו בית התיפלה המוסלמי. דמעות נשרו מעיניו והתגלגלו על לחיו, והוא אמר: "כל זמן שאלוקי האהוב והיקר לי שוכן בחורבות, ביתי לא צריך להיות טוב יותר"…
תשובת הרב הדהימה את הנציב העליון, וכהלום רעם עזב את דירת הרב בדומיה של יראת כבוד.
(ע"פ אהל משה ו')