"הַנֹּתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר" (בראשית מ"ט, כ"א)
מפעם לפעם, במסיבות סיום בישיבה, היה הגאון רבי נתן צבי פטינקל זצ"ל, משנן באזני האברכים, עד כמה עליהם להכיר טובה לנשותיהם שמוסרות את נפשן לנהל את הבית ולגדל את הילדים, כדי שבעליהן יוכלו לשבת וללמוד בשקידה.
לא אחת הכריז במסיבות אלו, שהישיבה העמידה בכוונה כמות גדולה יותר של עוגות ומפיונים, כדי שכל אחד יקח עוגות לרבנית שלו (כלשונו). מטרתו להרגיל את האברכים להכיר טובה בבית.
רבינו עצמו היה סמל ודוגמא מופלאה לענין זה. כאשר השתתף בשמחות 'סיום' וכד' ביקש לקחת עוגה עבור הרבנית תליט"א. כמו כן, מעולם לא היה עוזב את ביתו לפני שנפרד לשלום מהרבנית תבלחט"א.
גם כשהיה ממהר לצאת, והבית היה עמוס באנשים, לא ויתר על כך. פעם יצא מהבית בדרכו לתפילה, ושכח לברך את הרבנית לשלום, הוא ביקש ממלווהו לשוב כי שכח דבר מה חשוב. התפלא המלווה, מה שכח רבינו בבית, שעבורו כל כך חשוב לו לחזור, בשעה שכל פסיעה עלתה לו בקושי רב? "אולי אני אוכל להיות השליח?" שאל, אולם רבינו ביקש להחזירו. כששב, ניגש לרבנית ובירכה לשלום וחזר לישיבה.
מופלאה היתה הנהגתו עם כל עובדי הישיבה. תמיד היה מדבר איתם בידידות ובקירבה מיוחדת, מתעניין בשלומם וזוכר את ענייניהם. עובדי המשרד שנכנסו לצורך ענייני הישיבה בבוקר, נתקלו לא אחת בשאלה: "אכלת הבוקר?"
כשידע רבינו שקיים קושי אישי אצל אותו עובד, היה מקדים ושואל אותו, מה קורה בעניין ההוא, ורק אחר כך נפנה לדבר איתו על העניין שלשמו בא.
המדהים מכל, שגם לאחר שעובדים עזבו את הישיבה, ולפעמים אפילו לאחר שנים רבות, היה נשמר הקשר החם עמם וההשתתפות בשמחותיהם. כששמע שמי מהם חולה, היה דואג לשלומם ובא לבקרם. פעם, נודע לו בערב ראש השנה, על יהודי שעבד כמה שנים לפני כן בישיבה, שלא היו לו הרבה קרובים והוא נצרך לעזרה. נכנס רבינו לעובי הקורה, וכמה שעות יקרות של ערב יום הדין השקיע בטיפול בעניינו.
כך היה גם בישיבת מיר בברכפלד. במשך שנים היה מגיע רבינו לישיבה ביום בו מסר ראש הישיבה, הגאון רבי אריה פינקלזצ"ל, את השיעור הכללי, והיה יושב ומאזין לשיעוריו. פעם, ביום בו רגיל היה לנסוע לברכפלד, ירד שלג בירושלים. רבינו, כדרכו, לא ויתר, והגיע לברכפלד ברכב עם הנעה קדמית, שיכול לנסוע בשלג. למרבה הפלא, באותו יום לא נכנס כדרכו להיכל הישיבה לדבר בלימוד, אלא נותר בדירתו ובני הישיבה נכנסו לדבר איתו בלימוד בחדרו. כשנשאל מדוע אינו נכנס להיכל השיב, שהיות והיום לא יוכל להישאר לשיעור של הגאון רבי אריה, לכן נמנע מלהכנס.
לוותר למען השלום
מרגלא בפומיה שמידת השלום היא הסגולה לכל השפעה טובה, והיא תריס בפני היצה"ר וחיילותיו, לעומת זאת, פירוד ומחלוקת הם שורש כל רע, ועלולים להיות כהזמנת השטן להשפיע השפעות קשות רח"ל. נוהג היה רבינו להביא את דברי רז"ל (גיטין נב.): "הנהו בי תרי דאיגרי בהו שטן כל בי שימשי, הוו קא מינצו בהדי הדדי, איקלע ר"מ להתם, עכבינהו תלתא בי שימשי עד דעביד להו שלמא. שמעה לשטן דקאמר, ווי דאפקיה ר"מ לההוא גברא מביתיה". היינו שרבי מאיר הצליח למנוע את השפעת יצר הרע על ידי כך שמנע מהם לריב, ומשום כך לא היה לשטן דריסת רגל אצלם.
סגולת הוותרנות
סיפר אחד מנגידי הישיבה ותומכיה שהיה מרבה להתייעץ עם רבינו. פעם נטל חלק בעסקה משפחתית גדולה, שהיתה אמורה להניב תשואה של מאות אלפי דולרים, אך דא עקא שפעולות מסויימות בעסקה עלולות היו לגרום למחלוקת במשפחה. כשקרבה עת ההחלטה, טס אותו יהודי לארץ, כדי להיוועץ ברבינו מה עליו לעשות.
הוא הגיע לארץ ביום שישי. כשהחל לדבר עם רבינו אמר לו ראש הישיבה: "הרי אתה לא שב לחו"ל לפני שבת, אם כן מה בוער לנו, בינתיים בא נלמד!" כך ענה לו גם במוצאי שבת, וכך ביום ראשון בבוקר, הם למדו שלוש שעות, ולאחר מכן שמע את השאלה והשיב, שלדעתו אפילו אם קיים סיכוי של עשר אחוז שתצא מכך מחלוקת, לא כדאי שיתערב בעניין.
הוסיף רבינו ואמר: "אוכל להבטיח לך שבאופן זה תרוויח יותר". סוף המעשה היה שעשה עם כספו זה עסקה אחרת, והרוויח שבע מאות אלף דולר יותר מאשר אמור היה להרוויח בעסקה המקורית.
כשנבנו הבניינים החדשים של הישיבה, בתוך להט הבניה והיצירה של הישיבה וריבוי כבוד התורה לא שכח לחשוב בכל מקום שלא ינזק שום שכן מן הבניה. שולח היה להודיע לשכנים, שאם תהיינה הפרעות או נזקים, הוא מבקש שיפנו מיד להודיע לו על כך, והישיבה תעשה כל מאמץ לתקן את הדבר. כשבנו את אחד מבנייני הישיבה בשכונת בית ישראל, לאחר שעמד הבניין על תילו, התאונן אחד השכנים בפניו ששני חלונות של הישיבה פונים לעבר ביתו, והדבר עלול להפריע לו. לא חלפו עשרים וארבע שעות ונמצא פתרון לבעיה, בלי אומר ודברים נוספים.
(קטעים מתוך "בכל נפשך")