"אתם נצבים היום כלכם… מחטב עציך עד שאב מימיך"
ה'אור החיים' הקדוש כותב, כי במלים "לעברך בברית ה' אלוקיך", כוונת משה רבינו: "להכניסם בערבות זה על זה, כדי שישתדל כל אחד בעד חברו לבל יעבור פי ה', ויהיו נתפסים זה בעד זה". חז"ל (שבועות לט ע"א) אמרו ש"כל ישראל ערבים זה בזה". הערבות ההדדית שיש בעם ישראל, היא הדבר שיכול לגרום להם להיות נצבים ועומדים עד סוף כל הדורות.
הערבות מחייבת כל אחד ואחד לחוש אחריות על מעשי חברו. אי אפשר לומר 'מה אכפת לי', או 'לא אני עשיתי את העבירה'… חלילה לחשוב כך! עם ישראל כולו מצוי תחת כפיפה אחת ובערבות אחת. כל יהודי צריך להשתדל שחברו לא יעבור את פי ה', ואם לא עשה כפי יכולתו כדי למנוע מיהודי אחר לחטוא – עלול הוא להיתפס בעוונו ולהיענש על כך!
הרמ"ק, הלא הוא רבי משה קורדוברו זצ"ל, נתן טעם בדבר ובאר, שכל אחד מעם ישראל כלול בחלק חברו. היהודי האחר הוא חלק ממך, בדיוק כפי שהיד שלך היא חלק ממך. וכשם שבידך למנוע את ידך מלעשות עבירה ולעוצרה, כך יש לך כוח למנוע את הזולת מלעבור עבירה. וכשם שברור שכאשר ידו של אדם עשתה עבירה, הוא נענש על כך, כך נענש היהודי כאשר חברו חוטא. אם ראית את חברך עובר עבירה, והיה בכוחך למנוע אותו ולא מנעת – סימן שגם בך יש חלק מן העבירה הזו. אולי במינון קטן, אחד מני אלף, אבל החיסרון קיים.
מראים עברה למי שיש חלק בה
האדמו"ר רבי אהרן מבעלז זצ"ל, היה איש אלוקים קדוש. כל כולו היה דבוק בשכינה וברוחניות, ולא פעם ולא פעמיים ניכרה אצלו רוח הקודש. הוא עצמו ניצל בנס מכוס התרעלה, וחסידיו הצליחו להבריחו, אך כל משפחתו נהרגה בשואה.
כדי להבין את עוצמת גדלותו, נספר מעשה שסיפר לי רבי חיים ברים זצ"ל, שהיה אחד ממקורביו:
ב'מבצע סיני' שרר בארץ פחד נורא, ממטוסי אויב שיחדרו לשטח המדינה ויעשו בה שמות. ישראל לא הייתה ערוכה לתרחיש כזה. מקלטים לא היו, והתושבים הונחו לחפור חפירות ליד הבתים, ולהיכנס לתוכן בעת ההפצצות. ברור היה שאין זו הגנה מספיקה מפני הפצצה אווירית, אלא השתדלות גרידא.
באותה שעה עמד רבי אהרן מבעלז בסמוך לחלונו, כשהוא מניח את ידו עליו, ובמשך שלושה ימים – מיום חמישי עד שבת בבוקר – לא זז משם! בכל אותו זמן לא ישן, לא אכל ולא שתה! בשבת בבוקר הוריד את ידו ואמר לחסידיו: "זהו, עכשיו הכל בסדר, וכבר אפשר להתפלל תפילת שחרית של שבת!". לאחר שהתפללו שחרית וסעדו את סעודת השבת אמר להם: "חלפה הסכנה מעל ישראל, מטוסי האויב לא ייכנסו עוד לשטח ישראל". היה זה הוא שעצר אותם!!
פעם באו ואמרו לו: "רבינו, מה אפשר לעשות? חילולי שבת כה רבים נעשים בארץ ישראל! פה, בעיר הקודש ירושלים, ברחוב יפו, עוברות מכוניות בעצם היום הקדוש!".
"שקר!", עצר הרב את הדוברים, "אל תדברו קטגוריה על עם ישראל. ישראל קדושים, ואין בהם מחללי שבת! אין דבר כזה! אתם מדמיינים!".
התעקשו הדוברים ועמדו על דעתם, כי המצב אינו מזהיר כפי שסבור הרבי. הם הציעו שהרבי יבוא בשבת לרחוב יפו, ויבדוק מקרוב את מצב הדברים.
הסכים הרבי, ובעצם יום השבת הלך איתם לרחוב יפו, לבדוק את המצב מקרוב. באותה תקופה המצב היה שמידי דקה חלפה מכונית ברחוב. והנה עמד שם הרבי הקדוש למעלה מחצי שעה – ואפילו מכונית אחת לא עברה!
"הלא ראיתם" – אמר להם הרבי בטרם לכתו משם – "עם ישראל קדושים, ואין בהם מחללי שבת!"…
מכיוון שלא היה ברבי הקדוש שמץ של חילול שבת, משמיים לא הראו לו את חילולי השבת שנעשו בארץ ישראל. לא היה לו חלק ונחלה בהם!
אם "ריק הוא – מכם" (דברים לב, מז) – אם אתה רואה בחברך עבירה, סימן שיש גם בך חלק קטן מני אלף מאותה עבירה! האדמו"ר הקדוש מבעלז לא ראה את חילול השבת, כיון שלא היה בו שום חלקיק של חילול שבת!
זוהי ברית הערבות בעם ישראל! אדם שרואה את חברו עובר עבירה ואינו מוכיחו – יש בו החיסרון של אותה עברה, ואם ישכיל להוכיחו – יצליח לשרש ולעקור את חלקיק אותה עבירה מתוכו.
ערבים – כל אחד לפי כוחו
אמנם – ממשיך ה'אור החיים' הקדוש ואומר – ברית הערבות מחייבת כל אחד רק "כפי היכולת" שבידו. מה הכוונה?
חיוב מצוות תפילין, למשל, חל על כל אחד ואחד מישראל באותה מידה. גדול הדור והאיש הפשוט שבפשוטים; הילד שאמש מלאו לו שלש-עשרה שנים ונעשה בר מצווה וסבו בן השמונים – כולם חייבים באותה מצוות תפילין ובאותה ציצית.
כך גם בלולב. נער צעיר, שזה מכבר נעשה בר מצווה, צריך לקנות לולב ואתרוג, ולהשתדל להדר במצווה זו, בדיוק כמו רב בית הכנסת. אין כל הבדל ביניהם מבחינת חיוב המצווה!
לעומת זאת חובת הערבות אינה שווה בכולם. כאן נמדד החיוב לפי היכולת. אמנם גם הנער מצווה להוכיח את רעהו, וגם יהודי פשוט ערב לאחיו, אך חיובם הוא בהתאם לאפשרויותיהם. אין בכוחו של נער להוכיח את בני עירו, ולכן הוא לא ייתפס בעוונם, אולם אם התעלם מחברו שנכשל בהלכה ידועה, יתכן שיתבע על שלא הוכיחו.
לעומתו, אדם גדול שדבריו נשמעים, אדם שיש לו כוח הנהגה בעם ישראל – חייב מדין ערבות להוכיח את אנשי דורו, ואם לא עשה זאת – ייחשב לו כאלו חטא באותו עוון.
יש אדם שיכול להשפיע על משפחתו, ואם לא ידריכם בדרך הישר ייתפס בעוונות משפחתו. ויש אדם שממונה על קבוצה גדולה יותר, והוא ייתבע: מדוע לא הפעלת את הכוח שלך? נתתי לך כוח ויכולת יותר מאדם אחר, אנשים רבים סרים למרותך, מדוע לא מנעת מהם לחטוא?!
לכן לא הסתפק משה באמרו "כולכם", אלא פרט את כל הממונים בעם: ראשי העם, ראשי השבט, וכן הלאה, כל אחד לפי דרגת השפעתו יתחייב על הנשמעים לו.
"טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחוטב עציך עד שואב מימיך". יש מי שאחראי על הטף והנשים שבכל משפחה, יש אדם שביכולתו להשפיע על הגרים בעם, שאינם מתמצאים די הצורך בכל ההלכות הנחוצות, ועלולים להיכשל אם לא ימשיכו ללמדם, ישנם אנשים פשוטים, כחוטבי עצים ושואבי מים הטרודים במלאכתם, ומי שיש בידו אפשרות להשפיע עליהם – חייב מדין ערבות ללמדם תורה, ולקרב את ליבם לאביהם שבשמים, ובכך להצילם מעברות. ואם אינו עושה כן – עלול הוא להיתפס בעוונם!
אין יהודי שאינו נכלל בברית הערבות, ועל כל אחד לעשות מה שביכולתו, כדי למנוע ממי שתחת השפעתו לחטוא לה'.
אם יש בך יכולת להשפיע – צא לערים ברחבי הארץ, בהן חיים יהודים רבים כל כך בבורות נוראה! אתה יכול ללכת לאור יהודה, לאשקלון או לקרית גת ולבדוק, אולי אתה יכול להציל יהודים מחטא! כי אם אתה יכול, ואינך עושה זאת – אתה עלול להיתבע על כך ולהיתפס בחטאם!
יש אנשים שאין זה בכוחם, הם לא קבלו משמים כישורים מתאימים, ואכן מוטב יישבו וילמדו, וירבו זכויות של לימוד תורה בעם ישראל, אך מי שמושך אנשים בדיבורו, ויש לו מה לתרום לאחרים – אל לו לעשות שיקולים של נוחות, אלא יקום ויעשה מעשים לכבוד ה', למען אחיו התועים, כמובן אחר התייעצות עם רבותיו בעניין.
הצימאון גובר והאחריות גדולה!
כיום הצימאון גובר מאוד! לפני מספר שנים שהיתי בקיבוץ חילוני מובהק במשך שלושה ימים, והשתוממתי לראות את התשוקה שלהם לדעת. מזכיר הקיבוץ ביקש ממני שאתן הרצאה לאנשי הקיבוץ. הם רצו לשמוע, ובאמת באו ושמעו!
לאחר מכן סיפר לי המזכיר, כי בכל ראש השנה הם מביאים בעל תוקע, וגם ביום כיפור מתקיימת תפילה בציבור, בה משתתפים רבים מבני הקיבוץ. "אמנם אנחנו חילונים" – אמר – "אך איננו רוצים לאבד את זהותנו היהודית, ולהתנתק מהשורשים".
גם בני הקיבוצים, המנותקים כליל משמירת הדת, מבינים שזהו חיבורם לעם הנצח.
בקיבוצים מסויימים יש כבר כמה בעלי תשובה, והם מבקשים לקיים שם בשבתות מניין כשר של עשרה שומרי שבת. וכך, בכל שבת הם מזמינים בני ישיבות או אברכים, המגיעים מחוץ לקיבוץ ומשלימים מניין כשר, ואליהם מצטרפים אנשים מהקיבוץ.
אכן, רוח טהרה חופפת על עם ישראל, וזה מחייב את כל מי שבידו להשפיע על העם שבשדות. כל אחד מכיר את עצמו אם יש לו יכולת כזו, רק תדעו שאחיכם מחכים לכם!
באחת השנים, בתום מעמד הסליחות, ניגש אלי אברך כבן שלושים וסיפורו בפיו: "לפני עשר שנים הייתי בצבא, ושמעתי שיש מעמד של סליחות בישיבת 'אור החיים'. הייתי חילוני גמור, אבל באתי מתוך סקרנות. אומר לרב את האמת, התעורר לי הלב… צעקתם 'ה' הוא האלוקים', ואני שאלתי 'מה הם צועקים?' זה היה כל כך מרגש, לא הבנתי מה צועקים… היה שם אדם דתי שהסביר לי את משמעות הדברים, אחר כך באתי לשבת לישיבה, וזהו, מאותו לילה של סליחות הפכתי לאדם אחר! כיום אני אברך, שקוע כולי בלימוד התורה".
מי היה מאמין? לפני עשור לא היו לו מושגים ביהדות כלל, הוא לא ידע אפילו מהי שבת, וכעת הוא בן תורה אמיתי! נפשו של כל יהודי צמאה לדעת. אברך מוסר שיעור שבועי במושב נידח, ואינו משער את התוצאות של המאמץ שמשקיע. בתחילה באים שניים-שלושה אנשים, בשבוע שאחר כך ארבעה-חמשה, ולפתע גדל השיעור ומתפתח, וכל בני המושב מושפעים ממנו לטובה. ומה היה קורה, אילו מקים השיעור לא היה שם אל לבו את ברית הערבות שיש לו כלפי אותם אחים תועים?!
תן להם לטעום מהמתיקות הזו!
ה'אור החיים' הקדוש מציין את חשיבות הערבות בעם ישראל, ומדגיש שאסור ליהודי לחשוב: 'אני צריך ללמוד תורה ולקיים מצוות, אין לי זמן להשקיע בקרוב רחוקים'… זו טעות! התורה לא תתקיים אם לא נחשוב על הזולת, אם לא נדאג שגם השני יקיים תורה ומצוות.
בשנים האחרונות תנועת התשובה גדלה והולכת, הביקוש גדול, רק תפתח להם את הדלת, הם יבואו! בישיבה ארגנו אכסניה לשבעים אורחים שרוצים לראות את עולם התורה. עשרות אנשים נוספים שביקשו לבוא – נדחו מפאת חסר מקום! הלוואי והיה לנו מקום לכולם. עם ישראל פתוחים לקבל, הם טועמים שבת אחת ונשארים!
באחת השנים השתתף כאן בסליחות יהודי חילוני, שדרן ספורט. לאחר אמירת הסליחות הוא ניגש אלי, ושאלתי אותו: "מאין באת? מה גרם לך להגיע?"
"אני גר בגבעתיים, וכל בני משפחתי כבר היו פה", הוא סיפר. "כל אחד מהם חזר עם דמעות בעיניים, שאלתי אותם 'מה קרה? מה ראיתם שם?' והם אמרו לי 'תשמע, אתה חייב לראות את המחזה הזה בעצמך!'
"'מה אני אראה? אני לא מבין, הנה, יש פה בתי כנסת, ומה יש לראות בסליחות? אומרים סליחות, חטאנו לפניך'… אבל בסוף באתי… כבוד הרב, דע לך! מרגע שנכנסתי לא פסקתי מלבכות, אני מסתכל, שומע ובוכה. עכשיו הבנתי מדוע הם באים אלי בדמעות ואומרים: 'זה משהו מרגש ומצמרר'"…
עם ישראל פתוח לקבל, עלינו רק לפתוח להם פתח לטעם ולראות! אנו נפתח להם פתח, והקב"ה יפתח לכולנו שערי רחמים ורצון, שנזכה להשיב אליו עוד בנים אובדים.
לא מאמינים או לא יודעים?
אחד האברכים שלנו, גאון עצום, הגיע לכאן בזכות אהבת חברים. הם היו כמה חברים מוכשרים, המצטיינים ביותר בבית ספרם. אחר כך היו קצינים ומפקדים בצבא, ואפילו מדריכי קצינים. אחד מהם שמע דרשה וחזר בעקבותיה בתשובה, הוא שידל חבר נוסף לבוא ולשמוע, בלי התחייבות… הגיע, שמע ונשאר. באותה דרך הם השפיעו על חברים נוספים, עד שנשאר חבר אחד, שעדין לא טעם את מתיקות התורה.
חבר זה היה המוכשר ביותר מביניהם, אך כמה שדיברו אתו הוא לא הסכים. "עזבו אותי, אלה דברים ישנים של ימות מתושלח… מה לנו ולדברים האלה?"
המשיכו החברים להפציר בו, עד שאמרו לו: "שמע, אתה זוכר שפעמים רבות ביקשת שנלך למקום פלוני, על אף שלא היה לנו חשק ללכת, וכדי לא לשבור את המילה שלך הלכנו איתך, נכון? מדוע כעת אתה שובר את המילה שלנו? זו חברות?! זו ידידות?! גם אתה צריך לשמוע לבקשתנו. תבוא, תשמע, לא מחייבים אותך כלום, רק תשמע!".
"צודקים", הוא הסכים בשם החברות שלהם, "אני בא, אבל מראש אני אומר לכם שחבל על הזמן שלי, כי אני לא מאמין בזה בכלל"…
הוא הגיע לכאן במוצאי שבת. באותה תקופה הייתי מוסר בכל מוצאי שבת שיעור מעמיק בספר 'מסילת ישרים', והבחורים היקרים היו יושבים ושומעים. הוא נעמד בפתח, ולא הסכים להיכנס בשום פנים ואופן בטענה שבא רק לשמוע…
וכך עמד והאזין לדברי ה'מסילת ישרים', שנאמרו בתוספת משלים, אגדות ומעשיות – דברים המושכים את הלב. כמעט שעה ארך השיעור, ומשהסתיים נגשתי למקומו שבפתח, לאחל לו 'שבוע טוב'.
"ברוך הבא, שמעת את השיעור?", התעניינתי.
"כן, שמעתי, אבל כל הדברים היפים האלה שהרב אמר אינם נוגעים אלי כלל, כי אין לי בסיס ביהדות, אני לא מאמין בכלל!".
"מה הכוונה שאתה 'לא מאמין'?", שאלתי.
"לא מאמין שקיימים כל הדברים האלה שאתם מדברים עליהם"…
הצבעתי על מדפי הספרים העמוסים שמקיפים את קירות בית המדרש, ואמרתי לו: "תראה, יש כאן ספריה של אלפי ספרים, האם למדת אותם? איך אתה אומר שאתה לא מאמין בכל הדברים האלה, כבר קראת את כל הספרים שלנו?"
"מה לי ולספרים האלה?", הוא לא הבין…
"איך אתה יכול לומר לי שאינך מאמין, אם לא ידוע לך כלל מה כתוב בספרים שלנו? אין זה נכון שאתה לא מאמין, אלא אתה לא יודע! אתה לא מכיר את האמונה הזאת! ברגע שתלמד ספר ועוד ספר ותדע על מה דברנו בשיעור, אז תוכל לומר לי אם אתה מאמין לדברים או לא".
הוא חשב על הדברים, ומיד עדכן אותי: "יש לי אלף שאלות על כל הדברים שלכם"…
להפתעתו, לא נבהלתי: "תבוא כל יום, תשאל אותי שתי שאלות, ואני אענה לך עליהן. אי אפשר לענות על כולן על רגל אחת. כדאי שתיקח מחברת ותעלה על הכתב את כל השאלות, וכך אוכל לעבור עליהן. על חלקן אשיב לך בעצמי, וכאשר לא אדע להשיב בעצמי, אשאל את הגדולים ממני בתורה ובחכמה"…
למחרת הוא הגיע, ומני אז עד היום הזה הוא עדיין מעיין בספרים שלנו… אבל כעת הוא כבר בקי בהם ויודע ישר והפוך גמרות, חושן משפט ויורה דעה, בכל תחום! הוא גאון עולם, והבקיאות שלו יחד עם העמקות הן מהמיוחדות ממש!
אחינו התועים רחוקים כל כך, אינם יודעים ואינם מכירים מושגי יסוד ביהדות. צריך להבין שהבורות שלהם כה גדולה, שאי אפשר לומר שהם אינם מאמינים, הם פשוט לא יודעים! אך כשנותנים להם לטעןם, להרגיש מעט את אור התורה – או אז הם רואים את האמונה בעיניים, ואינם מסוגלים להתנתק מהתורה הקדושה.
הגיע לישיבתנו נער צעיר כבן ארבע-עשרה, שמע שיעור וטען: "לא התחברתי". "הישאר שבוע נוסף!" הצעתי לו, והוא נשאר. בסוף השבוע ציינתי בפניו: "אני רואה אותך כל הזמן לומד!".
"אכן, אינני יכול להפסיק את הלימוד!"
והדבר מדהים, כיצד קורה שתוך יום יומיים הם מתחברים כל כך?
התשובה היא, שכאשר אדם מעמיק בדברים הוא מתחבר לקדושה. זה כוחה של התורה הקדושה, שהיא מחברת את הלומד לה', והוא מקבל שפע אלוקי מהעולם העליון, המשפיע עליו להתחבר לגמרא.
לא רק צעירים באים לטעום ולשמוע, היו גם אנשים מבוגרים שבאו רק לשיעור בודד, כדי לבדוק, לנסות, ולא יכלו להפסיק. אחד מהם הוא בן למעלה משמונים, וכבר אינו בקו הבריאות. לפני מספר שנים לא ידע מילה בגמרא, וכעת אינו מוכן ללכת הביתה לישון, "אני חייב ללמוד את הגמרא, איני מסוגל לעזוב" הוא אומר. ראייתו אינה במיטבה, והוא יושב כשזכוכית מגדלת בידו ולומד דף אחר דף!".
(מתוך הספר 'משכני אחריך')