את המעשה הבא סיפר הגאון רבי שלמה רביבו שליט"א, ראש ישיבת 'תורת דוד' ו'שלום רב', בתוך דברי הספד שנשא אחר מטתו של מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל:
המעשה התרחש לפני 13 שנים, שמעתי אותו מראש כולל בב״ב, הרב פינחסי, שבנו למד בישיבתנו. היה לו ידיד בשם… שהיה קבלן של עבודות ניקיון. הדבר התרחש באחד מימי שישי, לפני שבת בר מצווה שערך לבנו. באותו יום התעורר בינו לבין העובדים הערביים שלו סכסוך בנוגע לכסף, ובזעמם הם השתלטו עליו ולקחו אותו עם הרכב, כשברצונם להגיע לעזה ח"ו… אלא שבדרך היתה ביקורת של הצבא, ולכן לקחו אותו לכפר אחר, הכניסו אותו שם לאיזו מערה בהרים ואמרו לו שהימים שלו ספורים.
משהגיעו שעות הצהרים והוא בושש מלשוב לביתו, התקשרה אשתו בדאגה להרב פינחסי הנ"ל ידידו, ושחה את דאגתה. הם פנו למשטרה, ומאחר והיה מדובר בערבים תושבי השטחים, המשטרה עירבה את השב״כ. לאחר חקירות ובדיקות, ופענוח נתונים ממצלמות תנועה ומעקב בדרכים, גילו שהמכונית נכנסה לכפר ערבי עויין. אנשי השב"כ אמרו למשפחה שעל מנת לטפל בעניין עליהם להפעיל את הסייענים שבאותו אזור, והם אינם יודעים כמה זמן זה יקח, ומה מצבו של ראש המשפחה כרגע.
המשפחה היתה דאוגה ביותר, והרב פנחסי החליט לסור למעונו של מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל ולבקש את ברכתו ועצתו. היה זה כבר כשעה לפני שבת. הוא נקש בדלת, אך לא ענו לו. דפק יותר חזק, עד שמרן זצ"ל בעצמו פתח ושאל מה אירע.
מששמע מרן זצ"ל את הסיפור, שאל את הרב פנחסי לשמו של אותו יהודי. הרב פנחסי נקב בשם: "… בן שרה". מרן זצ"ל שתק, ואחר כמה זמן שאל פעם נוספת: "איך קוראים לו?". שוב הזכיר הרב פנחסי את שמו של היהודי ושם אמו, שוב הרהר מרן זמן קצר, ולאחר מכן שב בפעם השלישית ושאל לשמו של היהודי, והרב פנחסי הזכיר שוב את השם.
ואז אמר לו מרן זצ"ל: "הוא לא בכלל סכנה, והוא לא בחזקת ערבים"…
תמה הרב פינחסי: "הרי השב״כ מעורב בזה, והם יודעים שהוא בחזקת ערבים ונמצא בסכנה?"
אמר לו מרן שוב: "הוא לא בכלל סכנה", וסגר את הדלת.
בשבת בבוקר הגיע אותו יהודי בשלום לביתו, לאחר שחולץ בהצלחה מאותו כפר. כשוך רגעי ההתרגשות והשמחה, פנה אליו הרב פינחסי ושאלו: "אמור לי, אתמול בשעה זאת וזאת – היכן היית?" אמר לו היהודי: "זה היה חמש דקות לאחר שהשב״כ חילץ אותי"… לקחו אותו אחר כך לחקירות וכו', ולכן התעכב לשוב לביתו עד שבת בבוקר.
"איך אפשר לדעת? איך אפשר לומר לבן אדם 'הוא לא בחזקת סכנה'?" – קרא הגר"ש רביבו בהתרגשות. "אלו הן עינים של אדם קדוש, שרואות למרחוק!"
(מעובד מתוך גיליון 'דחזיתיה' מס' 25)