"ויאבק איש עמו" (לב כה)
מספר שבועות לפני נישואיי הגעתי לקויבישב. בניגוד לקאזאן, שם סגרו את בית הכנסת ואנשים התפללו בסתר, היה בית הכנסת בקויבישב פתוח באופן רשמי. ואם בקאזאן הקפדתי לבקר בבית הכנסת הנסתר יום יום, על אחת כמה וכמה בקויבישב, שם היה בית הכנסת רשמי, ובנוסף לכך – איש לא הכיר אותי.
הרב מרדכי דובין ישב שם בבית הכנסת בקביעות, רוכן על תלמודו. הוא נהג לנתח שלוש סוגיות ממסכתות שונות של הגמרא, ואני למדתי יחד אתו.
החתונה נקבעה ליום שלישי. ביום חמישי, כשבוע קודם לכך, חציתי את הכביש כאשר התקרב אלי שוטר: "אדוני, עברת על כללי התנועה!".
התפלאתי: והרי לא הייתי האדם היחיד שעבר את הכביש במקום זה, אך הוא לא העיר לאיש מלבדי. נתתי לו חצי רובל או רובל שלם כקנס, אך הוא הניד בראשו לשלילה. נאלצתי להצטרף אליו בדרכי לחקירה.
על דלת המשרד שאליו הגענו היה מוצמד שלט "סמר"ש" (ריגול נגדי – "מוות למרגלים!").
הכניסו אותי לחדר, והורו לי לשבת ליד השולחן. שלושה חוקרים ניהלו את החקירה, הם היכו בפני בכל הכוח, שברו את משקפי וכמעט עקרו את שיני.
"מה הם עסקיך עם דובין?", שאלו.
הסברתי כי הגעתי מקאזאן, שם אין בית הכנסת, וכאן – יש. ולמרות העובדה שאני מורה במקצועי, החלטתי להיכנס לבית הכנסת, שם הכרתי את דובין. אבל אז הם הציגו בפניי נייר, עליו הופיע מספר טלפון, ושאלו "ומה זה?".
לא הבנתי כיצד הגיע המספר לידיהם! בהזדמנות כלשהי שאלתי את הרב דובין, האם אוכל לעזור לו בנושא כלשהו, ולצורך כך ביקש ממני להזמין בעבורו שיחת טלפון, עם אחותו המתגוררת במוסקבה. כאשר ראיתי את המספר – מספר הטלפון של האחות – בידיהם, הבנתי כי הסתבכתי, אך בכל זאת עמדתי על שלי: "הכרנו בבית הכנסת ורק מילאתי בקשה שלו".
הם המשיכו להכות אותי מכות איומות, לקחו ממני כל מה שהיה ברשותי: רשימות, מסמכים, ואחר כך השליכו אותי לתא המעצר. לאחר מכן החלו לעיין באופן יסודי ברישומים שמצאו אצלי, אך לא קל היה להבין אותם: פעם כתבתי בצד זה של הדף ופעם בצד אחר, לפעמים גם על השולים. בקיצור, ללא כל סדר. ובנוסף לכך, הרשימות היו כתובות בשפה העברית.
למחרת הביאו אותי בשנית לפני החוקרים: "האם אתה מארגן פגישות עם אדם המצויין ברישומים כנ.ת.ת.י.?"
הבנתי כי הם נעזרו במלשין כלשהו מבית הכנסת, והוא זה שפענח בעבורם את הטקסט העברי.
"נ.ת.ת.י.", פתחתי בהסבר, "פרושו בעברית 'נתתי', כלומר, הענקתי. יכולים אתם לבדוק ולראות כי בכל פעם בה מופיעה המילה 'נתתי' מצוין לאחריה מספר: חצי רובל, שלושים קופיקות, רובל".
ההסבר התקבל, ועם הרישום ההוא הסתדרתי. אבל אז הראו לי רישום אחר, שגרם לי למבוכה לא קטנה. סבור הייתי כי את העניין הזה לא אצליח לעולם להסביר להם.
עלי לציין, כי בקאזאן היו ספרים מועטים מאוד בבית הכנסת. אך בקויבישב – קשה לתאר כמה ספרים היו! אפילו בארץ, בבתי כנסת ירושלמיים, אין בנמצא כמויות כאלו של ספרים. את הספרים הביאו הפליטים הרבים שהגיעו מליטא ומלטביה. רבים העבירו את ספריהם לבית הכנסת, וכך הלך והצטבר במקום אוסף גדול של ספרים וכתבי יד נדירים.
באחד הימים גיליתי בבית הכנסת ספר, עליו שמעתי זה מכבר אך מעולם לא הצלחתי למוצאו בקאזאן. כתב אותו רבי עקיבא איגר, מספר נושאים מספרו – חידושים למסכתות התלמוד – עניינו אותי באופן מיוחד, ותמצתתי אותם בכתב. הם עסקו בנושא 'המרחק המותר להליכה בשבת מחוץ ליישוב'. רבי עקיבא איגר דן בסוגיה, כיצד מחשבים את המרחק כאשר נתקלים בהר. והנה, על רישומים אלו נשאלתי על ידי החוקרים.
התחלתי להסביר להם את העניין באופן יסודי: היות שרבי עקיבא איגר מקשה בדרך כלל על פירושי רש"י והתוספות על התלמוד, יש להסביר קודם לכן את המשנה (היא כוללת את הנחת היסוד), אחר כך את הגמרא (פירוש האמוראים למשנה), ויש להסביר את דברי רש"י בנידון, את נקודת מבטם של בעלי התוספות, ורק אז להציג את שאילת רבי עקיבא איגר ולסיים בתשובתו.
במשך שעה וחצי, ואולי אף שעתיים, נאמתי בפניהם. יכול אני להבטיחכם, כי הם לא הבינו ולו אף את המשנה, ועדיין סברו כי אני מערים עליהם. אחר כך התקשרו למקום כלשהו, ושמעתי כי הם מדברים אודותיי. הם דנו בשאלה, כמה שנות מאסר לגזור עלי – חמש עשרה או אולי עשר בלבד… נודע לי כי היה זה תכסיס מקובל אצלם – להבהיל את הנחקר בצורה כזו, על מנת להוציא מפיו הודאה.
שעות החקירה התמשכו, והיה זה כבר יום שישי. חשבתי על אמי, הנמצאת בספינה האמורה להגיע לקויבישב ביום ראשון או שני. אמי נוסעת לשמחה של חתונת בנה – ובהגיעה תמצא אותו בבית הסוהר! ידעתי כי היא סובלת ממום בלב, והנה צרה נוספת תנחת על ראשה. התחלתי להתפלל לה', שיחוס על אמי. התחננתי לפניו במילים שלי, אמרתי כי אני בנה יחידה, ואם יעצרו אותי – מה יהא עליה?
עד היום איני יודע מדוע ולמה, אך ביום שישי לקראת ערב שחררו אותי. ללא כל הודעה מוקדמת ובאופן פתאומי. עוד הספקתי לסור לבית הכנסת לתפילת ערבית.
החתונה התקיימה במועדה.
החלטתי לא לגלות לאמי את שעבר עלי. אך כאשר חזרתי לאחר החתונה לקאזאן, השכנות הפתיעו אותי בשאלה: "יצחק, מה קרה לך ביום חמישי בשעה רבע לחמש?"
"מדוע שואלות אתן?"
והן סיפרו: "ישבנו אצלכם בבית, שוחחנו, ולפתע קמה אמך מכסאה והחלה להסתובב בחדר. 'הוי, לא טוב ליצחק. לא טוב! רק ה' יודע מה יהיה…', כך אמרה".
נזכרתי בסיפור השריפה במפעל בו עבדתי, עת הזהירה אותי אמי לבל אלך לעבודה באותו יום. גם אז ניבא לה ליבה כי משהו רע יאונה לי. לא יכולתי להתאפק וסיפרתי הכל.
[מתוך 'להישאר יהודי' – סיפור חייו של הרב יצחק זילבר זצ"ל]