יקותיאל יהודה גנזל
נזכרתי השבוע ב'ווארט' ששמעתי בבחרותי, מפי אחד המגידים, ב'שטיבלאך מאה שערים' (המקום היחיד בו 'דמויות של פעם' מהלכות בו גם כיום). ההוא רצה להסביר את הפסוק 'ואברהם זקן בא בימים'. מאי משמע 'בא בימים'?
במשלו נדד הממשיל דווקא אל משאית הזבל. זו האוספת בקול רעש וצחנת אפיים את הזבל מרחבי העיר. המשאית מסובבת ברחובות ואוספת לקרבה את כל תכולת הפחים הירוקים. הקטנים עם הגדולים. אלה המכונים 'צפרדע' ועשויים פלדה, ואלה שאין להם כינוי וקומץ מתלהטים הפכו אותם ל'מדורת בית המוקד' של כל הפגנה משתלהבת למחצה.
מי שעקב בילדותו אחר מלאכתה של המכונה, בטח שם לב איך היא פועלת –
כמות גדולה של זבל נשפכת לתוך המכונה. ואז מפעיל פועל הזבל (בטח כיום כבר נתנו לו שם יותר פורמלי כמו 'דוחס ראשי במחלקת התברואה') את ה'דוחס'. בכוח אדירים דוחסת כנף הברזל את כמות הזבל. שקיות וצלחות ושאריות ועטיפות ועוד ועוד, הופכות בבת אחת לפלטה אחת דקה. כל האוויר יוצא. נשאר רק התוכן המוצק שמצטמק לכדי שכבה דקה.
כך מצליחים הדוחסים הראשיים והמשניים במחלקת התברואה, לדחוס עשרות ומאות פחי אשפה בתוך מכולה אחת.
אבל מה קורה כשאל בטן המשאית מושלכים חפצים דחוסים. מקרר גדול ועמוס. מכל גדוש באבנים? במקרה כזה – תיאר המגיד הירושלמי בעסיסיות – "קוועטשט ער און קוועטשט ער, אבער ס'קוועטשט זיך נישט!" (הוא דוחס ודוחס, אבל כלום לא נדחס). כשהחפץ כבד ומלא, אי אפשר לדחוס אותו, אין בו אוויר שיכול להתנדף בדחיסה.
שכבה דקה לא נוצרת. האשפה נשארת עבה וגדולה ותופסת מקום.
"שם למעלה, יש גם סוג של מדחס כזה", נאום המגיד הירושלמי. "כשאדם מגיע לשם עם שבעים ושמונים או תשעים שנות חיים, מכניסים את כל מהלך שנות חייו אל תוך המדחס. דוחסים את כל החיים ומוציאים את כל האוויר, את כל שעות ההבל והפנאי, העוונות, ביטול התורה, לשון הרע, שעמום, בטלה, תענוגות. הכל מתנדף. מחיים שלמים נשארים שנים בודדות המכילות רק את התוכן בלבד, את חיי התורה, את שעות התפילה, את המצוות, המעשים הטובים".
כשאברהם אבינו עלה למרום, נטלו את כל מאה שבעים וחמש שנותיו, והכניסו אותן למדחס. אבל מה קרה? מה שקורה כשמכניסים למדחס חפץ עמוס שכל כולו תוכן מוצק. "קוועטשט ער און קוועטשט ער, אבער ס'קוועטשט זיך נישט!" – אברהם היה 'בא בימים', הוא הגיע עם ימים מלאים בתורה. גם כשהוא אכל או ישן – הכל היה חלק מעבודתו את קונו. ולכן לא היה מה שיתנדף, הוא הגיע עם ימים שלמים ושנים מלאות.
כשהרהרתי השבוע בדמויות הוד של צדיקים וחסידים הנוטשים אותנו, כל לבב דווי, לא יכולתי שלא לחשוב על כך שכשהם מגיעים למעלה, הם מגיעים עם חיים מלאים. ואם בדרכם נלך, נלמד אף אנו למלא את סדר היום ברוחניות. גם כשעוסקים בענייני גשמיות, גם תהיה המחשבה עם הבורא ורצונו.
וכך, כשיגיע היום (עם מלאת מאה ועשרים, ויש אומרים: שלוש מאות ושישים שנים) וידחסו את השנים שלנו. יקוים גם אצלנו: "קוועטשט ער און קוועטשט ער, אבער ס'קוועטשט זיך נישט!"
('המבשר)