וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ (שמות כא, יד)
ירושלים של שנת תש"ז משולה היתה לחבית חומר נפץ, שדי בניצוץ אחד כדי להבעיר אותה. החיילים הבריטים, אדומי הכומתה, התהלכו ברחובות העיר אכולי זעם ותסכול, כשחברי המחתרות היהודיות מזנבים בהם בפעולות ודוחקים בהם לעזוב את הארץ עליה קבלו 'מנדט' לשלוט.
מעבר לסכנות היומיומיות ולקשיים הגשמיים, היתה זו תקופה לא פשוטה עבור עולם התורה. לא מעט צעירים מבתים טובים, נתפסו אז לקבוצות המחתרות השונות שהלהיבו את רוח הצעירים בפעולותיהם הנועזות. אנשי החינוך ניהלו אז מאבק קשה מול הסחף החמור שמשך אחריו בחורים סוערי מזג.
בתקופה מורכבת זו נקרא הרב ניסן אהרן טוקצ'ינסקי זצ"ל אל הדגל. אביו, הגאון המפורסם רבי יחיאל מיכל טוקצ'ינסקי זצ"ל, מנהל 'עץ חיים' התקרב לגיל הגבורות, והוא, בנו יחידו וחביבו שלא מזמן מלאו לו רק שני עשורים, נקרא לסייע לו ולעמוד לימינו בניהול המוסדות המפורסמים.
"אבא זכרונו לברכה", אומר לנו בפתח השיחה בנו הגדול, הגאון רבי צבי אריה טוקצ'ינסקי שליט"א, "קיבל מאביו, רבי מיכל, הוראות והנהגות רבות בניהול המוסדות. אך יותר מהכל הוא ירש ממנו את המסירות וההקרבה למען הישיבה, את הגישה הבלתי מתפשרת לפיה טובת הישיבה קודמת לכל דבר אחר, אפילו לחיים שלו!"
והסיפורים הבאים, אותם אנו שומעים לראשונה, משקפים את האמירה הזו יותר מכל.
אם לא תסכים, נירה בך!
הדפיקות שנשמעו על חדרו של ר' ניסן באותו בוקר, לא הסגירו את הדרמה העומדת להתרחש בעקבותיהם. בפתח ניצבו כמה צעירים.
לאחר שהגיפו אחריהם את הדלת, החל אחד מהם לדבר אליו בבוטות: "שמע טוב, הארגון הצבאי הלאומי (האצ"ל) מתכנן לערוך בעוד כמה ימים התקפה רצינית על בניין המשטרה הבריטית ב'מחנה יהודה'. זו עומדת להיות פעולה משולבת בכמה זירות, שתנחית בבת אחת כמה מכות כואבות על ראשם של הבריטים בירושלים".
הכוונה היתה לאותה תחנת משטרה מיתולוגית, 'הוסטאשפא' כפי שנקראה בערבית בימי הטורקים, על שם בית החולים העירוני ששכן אז מולה, זו ששני אריות נאים מפוסלים מאבן ניצבים עד היום בשעריה. התחנה הזו גובלת בבניינה ההיסטורי של 'עץ חיים', רק חומת אבנים מפרידה ביניהם.
על תחנה זו סיפר מרן הגרש"ז אויערבאך זצ"ל, שהיה מפארי גידולי 'עץ חיים', את המעשה באחד המלמדים ב'עץ חיים', שהבטיח לתלמידיו כי האריות המפוסלים האלו – כוח ייחודי יש להם, אם הם שומעים צלילי תזמורת הם פוצחים מיד בריקוד ומתחילים להתנועע כאילו יש בהם רוח חיים.
התלמידים קיבלו את הדברים בתמימות, למחרת הביאו מביתם תוף וחליל, לאחר הלימודים החלו לנגן וציפו שהאריות יצאו במחול, מה שכמובן לא קרה. למחרת כשבאו וסיפרו למלמד כי דבריו לא התגשמו ענה להם בחיוך: "כנראה שלא דייקתם מספיק בדבריי, אמרתי שאם הם ישמעו תזמורת הם ירקדו, אבל הרי אין להם אוזניים, אז הם לא שמעו מאומה"…
הבחור ה'אצ"לני'ק' המשיך לתאר בעיניים בורקות את התכנית הנועזת הנרקמת, להפגיז את התחנה הבריטית באמצעי תחמושת ולמוטט אותה על יושביה, בעוד ארשת התדהמה שעל פני המנהל ר' ניסן הולכת ומתגברת.
"אני לא מבין?" פנה אליו ר' ניסן, כשזה עשה אתנחתא קלה, "מה לי ולזה? מה רוצים אתם ממני?"
"פשוט מאוד", חייך הצעיר מבלי להתבלבל, "אנחנו צריכים שתעמידו לרשותנו את אחד החדרים של 'עץ חיים', שצופה ישירות לבניין המשטרה, משם נוכל לתצפת בקלות על השוטרים הבריטים, בלי לעורר חשד, ובבוא העת לירות משם עליהם את חומרי הנפץ, את הרימונים והפצצות"…
"חס ושלום, אין על מה לדבר!" נשמע בפסקנות קולו של רבי ניסן. "אתם רוצים לבוא להתמקם אצלי בבית, לערוך משם תצפיות? בבקשה, אני לא אעמוד בדרככם. אבל כאן בישיבה? בשום אופן. אין לי שום זכות וסמכות לאשר לכם לעשות זאת. הישיבה היא קודש קודשים, היא נועדה ללמוד ולהתפלל, לא לשום מטרה אחרת.
"הרי לכולנו ברור מה יהיו ההשלכות של פעולה כזו", ניסה ר' ניסן לדבר אל ליבם של הצעירים, שהקשיחו פנים לשמע דבריו. "הבריטים הרי יגלו מיד שהישיבה שיתפה פעולה עם המחתרת, ומה יקרה אז? ראשי הישיבה הדגולים, התלמידים הרבים, כולם יהיו צפויים לסבל ועונשים, יהיו כאן ביקורות פתע ומעצרים המוניים, ומי בכלל יודע כיצד יסתיים הדבר?…"
"לא! אני לא יכול לתת יד לדבר כזה בשום אופן!" פסק ר' ניסן בקול נחרץ.
ה'אורחים' הבלתי קרואים התכוננו כנראה לתגובה מן הסוג הזה. באותו רגע הם שינו את הטון, החלו להלך אימים ולהבטיח שהדבר לא יסתיים בטוב. ר' ניסן לא נבהל מהאיומים ועמד על דעתו בנחרצות. אבל אז לפתע, שלף אחד מהם אקדח טעון, והישיר אותו לפניו של ר' ניסן שהלבינו באחת כסיד…
לא היה זה סוד, שאנשי המחתרת מסוגלים לכל. הם לא היססו להשתמש בנשק ולחסל את כל מי שעמד בדרכם. ר' ניסן כבר התכונן לגרוע מכל, אך הצעיר משום מה לא לחץ על ההדק. "אנחנו עוד נתראה, אתה על הכוונת… חכה חכה, אנחנו עוד נמצא אותך", המשיכו להדהד בחדר מילותיו המאיימות, אחרי שהוא וחבריו יצאו בטריקת דלת זועמת.
אל תפחד מהם!
המאורע הזה לא הותיר את ר' ניסן שווה נפש. הוא שב לביתו מודאג ונסער כשאינו יודע כיצד לנהוג. מחד ברור היה לו היטב מה יקרה אם יאפשר לאנשי המחתרת לפעול מתוך בנייני הישיבה, מאידך גיסא הרי הוא אברך צעיר, אב למשפחה וילדים רכים, כלום מותר לו להקל ראש באיומיהם של אנשי המחתרת המסוגלים לירות באדם ברחוב מבלי למצמץ…
עוד באותו ערב החליט לקום ולנסוע אל הרבי הקדוש, מרן אדמו"ר רבי אהרן מבעלזא זי"ע, לשטוח בפניו את שאלתו. הרבי מבעלזא שהה אז בירושלים. המשמשים בקודש ששמעו ממנהלה הצעיר של 'עץ חיים' כי מדובר בעניין דחוף שאינו סובל דיחוי, מיהרו להכניס אותו לקודש פנימה.
הרבי, מרן מהר"א מבעלזא, האזין לשאלה בכובד ראש. לאחר מכן נשא את עיניו הטהורות לשמים והשיב, בשפה שאינה משתמעת לשתי פנים: "היו רגועים, מי שמפחד מהקב"ה אין לו מה לפחד מאף אדם! יפה אמרת להם ואל תחשוש מהם, הם לא יוכלו לעולל לך כל רע"… כיון ששמע ר' ניסן את הדברים יוצאים מפורש מפי הרבי נגולה אבן מליבו, הוא ידע כבר שאין לו יותר ממה לחשוש.
ומדבריו של הרבי לא נפלה שערה ארצה. האיום באקדח, מיותר לומר, מעולם לא התממש. נחישותו של ר' ניסן גרמה לאנשי המחתרת לסגת מהתכנית המקורית, ולמצוא דרך אחרת לביצוע המתקפה על משטרת 'מחנה יהודה', שאכן בוצעה בליל ז' כסלו תש"ז ונחשבה לאחת הפעולות הזכורות של ארגוני המחתרות.
(מתוך 'המבשר' – 'קהילות')
מה שנקרא: רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר…אם לא מהרב טוקצ'ינסקי אז הקב"ה יביא את הגאולה על ידי שליחים אחרים…