"האוטובוס יגיע לתחנה בעוד 9 דקות". קולו המתכתי של ה'קל קו' צילצל באוזנה. 'טוב שהקדמתי לבוא', חשבה לעצמה בעודה מנסה לתפוס פינת צל בפאתי התחנה הלוהטת בשעת צהריים זו.
היציאה מקרית ספר, תחנה אחרונה בהחלט. המון אדם צובאים על האוטובוסים הממוזגים, היא ביניהם, נשענת על העגלה ומביטה בלאהל'ה העטורה קורי שינה ושאריות זעירות של במבה, לצידה מוישל'ה אחוז פליאה ומלא אנרגיה לקראת הנסיעה המתרגשת ובאה לעיר התורה והחסידות.
"האוטובוס יגיע בעוד 3 דקות',' כך מבשר הקריין הידוע מה'קל קו'. התחנה מלאה עד אפס מקום, היא מנסה להביט לעבר הכביש, לראות האם הגאולה, זתאומר'ת המזגן פלוס אוטובוס, מתקרבת, אך שורה של בחורי ישיבות עומדים הם ומזוודותיהם, על שפת המדרכה, בעמדת זינוק הישר לתא המטען, ומשם בשוּו'נג מהיר, ישר רצים להתמזגן בצילו של 'סופרבוס'.
הרבה מזוודות = תא מטען עמוס = אנדרלמוסיה משפחתית. המשוואה פשוטה ומנוסחת על פי נסיונה העשיר בתחום התח"צ: קיפול העגלה ביד אחת, שמירה על מוישי ביד שניה, איכשהוא לתפוס את לאה בציצית ראשה רגע לפני שהקטנה מזנקת לכביש, את זה כל אמא מתחילה יודעת לעשות. אבל כשתא המטען עמוס – אין מנוס אלא מלחכות עוד שעה בתחנה הלוהטת, בתקווה שעד שיגיע הקו הבא, ציבור הממתינים בתחנה יצטמצם.
קול שקט קוטע את רצף המחשבות, יהודי מוציא את ראשו מהמשניות כיס ואומר לה: "הרבנית, כשהאוטובוס יגיע, את תעלי עם הילדים ואני אקפל ויכניס את העגלה לתא המטען". שורה של אבנים ירדו לה מהלב שחזר לפעום בקצב נורמטיבי. אך דא עקא, צעירי הצאן מהירים היו ממנו, ועד שמיודענו הגיע לפתח, חומה של מזוודות חסמה את דרכו. פנה היהודי לצד השני של האוטובוס, לצד השני של תא המטען. לבינתיים עלתה 'הרבנית' עם ילדיה, כשלנגד עיניה הנהג מתחיל לנסוע כשאינו מבחין ביהודי העומד מול האוטובוס ובידיו עגלת תינוק…
אמבולנס, משטרות ובלאגן אחד גדול. היהודי שלנו שוכב חסר הכרה, ומובל לבית החולים. והיא, היא מלאה ייסורי מצפון קשים כשאול. לא עזרו כל טעוני בעלה בדבר חפותה, מילותיהם המנחמות של חברותיה נפלו על אוזניים ערלות.
עד ש… עד שהגיעו היא ובעלה לבקר את החולה במבט נאשם ובעיניים מושפלות. עוד לא עברו את מפתן הדלת והחולה נזעק לקראתם והחל מברך ומריע לכבודם מתוך הכרת הטוב. "אתם הצלתם לי את החיים", אני חב לכם את שארית חיי".
וכל כך למה? הלא בגללנו התרחש כל הסער הגדול הזה?
פתח החולה והסביר את הפסוק בתהילים "משכיל אל דל". "הסבר הפסוק מבהיל והתקיים בי במדויק! האדם המשכיל אל דל, המחפש את הדל, ורודף אחר מעשי חסד – בניגוד לאיש הממתין ומצפה לבקשת העני – אינו מחכה לרגע האחרון ואינו מתעכב עד שהקושי יגיע. אלא בטרם יחסר לשני משהו – הוא שם למנוע עוגמת נפש.
"הנותן צדקה לעני הדופק בדלתו – שכרו גדול מאוד, אך המחפש את העני ומספק לו צרכיו בטרם יאלץ לדפוק על דלתות נדיבים, שכרו רב עוד יותר. הקדוש ברוך הוא נותן לו את מבוקשו – גם כשאינו מבקש. הווי אומר, גם כש'המשכיל אל דל' שוכב על הכביש מעולף ואינו יכול לבקש רחמים על עצמו – הקדוש ברוך הוא מקדים רחמים לתפילתו.
"ואני", מספר החולה, "נגזרה עליי משמים תאונת דרכים, אך הקב"ה סיפק בידי לעשות חסד עוד בטרם הגיעה הבקשה, כדי שאזכה להגיע לתאונה כשמעשה חסד נעלה זה בידי".
(הרב יצחק מן, ממשנתה של תורה)