"ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר אלקים פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה" (שמות יג, יז)
הקב"ה הבחין שבני ישראל קרובים עדין למנטאליות המצרית, "כי קרוב הוא", ועל כן קיים עדין החשש "פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה". הם עלולים עדיין לשוב אל אותם שערי טומאה מצרית בהם היו שקועים.
כהוכחה לכך שבני ישראל עדין לא היו שלמים באמונתם בקב"ה, מוסיף הכתוב ואומר: "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים". לפי פשוטו של מקרא, בני ישראל נטלו עמם כשיצאו ממצרים כלי נשק, כמו שפרש רש"י: "אין חמושים אלא מזוינים".
הדבר מפליא: לאחר שראו עין בעין את כל הניסים הגלויים שאירעו במכות מצרים, וחוו על בשרם איך הקב"ה שומר עליהם שמירה מעולה, והמכות אינן פוגעות בהם, מדוע לא האמינו בקב"ה שבמקרה הצורך הוא ילחם להם, והתחמשו בכלי נשק? מדוע לאחר שראו את כל הנסים והנפלאות, הוסיפה המנטאליות המצרית להיות עדיין טבועה בהם?
זאת ועוד, הרי הכתוב (שמות יב, לט) אומר שהיציאה ממצרים היתה בחפזון כה גדול, עד כי "וגם צידה לא עשו להם". אם כן בני ישראל היו מודעים לעובדה שהקב"ה הוא זה שילווה אותם, ישמור עליהם, ויזון ויפרנס אותם. מדוע אפוא הם הצטיידו בחרבות ובכידונים כדי להילחם, במקרה הצורך, באויביהם? מי ששמר עליהם מכל החיות הטורפות שהשתוללו במצרים וטרפו את המצרים, מי שהגן עליהם מבלוקים של קרח המלאים באש שירדה מן השמים, ומי שיזון אותם בכל משך שהותם במדבר הגדול והנורא – לא יוכל להלחם להם נגד אויביהם?
מכל מקום, זאת היתה המציאות! הקב"ה הבחין כי לא די היה בעשר המכות לפקוח את עיניהם של ישראל, ולהבין בצורה מושלמת, שהנהגת ה' עמם היא הנהגה נסית, וכי הוא השומר הבלעדי, המנחה והמוביל אותם. הם עדין דבוקים במידת מה במנטאליות המצרית, ומרגישים צרך ליטול עימם כלי נשק למקרה של מלחמה.
משום כך החליט הקב"ה כי לא הגיע עדיין הזמן שבני ישראל יכנסו לארץ ישראל. קיים חשש סביר שמאחר ששם יהיה עליהם להילחם נגד הגויים – יכנס בליבם מורך, הם ישכחו מכל הנסים, ויתנו ראש לשוב מצרימה. משום כך – "ויסב אלקים את העם דרך המדבר ים סוף", כדי שילמדו כמה פרקים באמונה, ורק לאחר מכן יכנסו לארץ.
"אימונים" לחיים באוירה נסית
"ויסע כצאן עמו וינהגם כעדר במדבר" (תהלים עח, נב).
בני ישראל הוצרכו לעבור "אימונים" לחיים נסיים, ורק לאחר ארבעים שנה בהם קיבלו ענני כבוד, מן ושליו מן השמים ואת בארה של מרים, הם התרגלו לחיות באוירה נסית ומרוממת, וזכו להגיע לאמונה השלימה, ולביטחון הגמור שהשי"ת אוהב אותם, רוצה בטובתם, ומנהיג אותם על כל צעד ושעל.
או אז, לאחר ארבעים שנה של "תרגולים", יוכלו בני ישראל להכנס לארץ ישראל ללא שום מורא ופחד, כשהם חסינים ובצורים באמונתם.
האמונה, שהתרופפה במצרים, לא הושלמה אלא עד שהלכו ארבעים שנה במדבר. יחד עם הלחם שירד להם מהשמים, הם מקבלים הוראה (שמות טז, יט): "איש אל יותר ממנו עד בקר"… 'רגע! רגע!' – אנשים היו חוששים. 'מה נאכל מחר? מי יודע אם גם מחר יוסיף הלחם לרדת מהשמים? פיקוח נפש! אולי כדאי, ליתר בטחון, להשאיר למחר'…
לא! "איש אל יותר ממנו עד בקר"!
הקב"ה הוא הזן והמפרנס, הוא שפירנס היום והוא שיפרנס גם מחר! "ובטובו הגדול תמיד לא חסר לנו, ואל יחסר לנו מזון תמיד לעולם ועד".
כך הלכה האמונה והתחזקה בלבם של ישראל, הם הפכו לבעלי בטחון גמורים, והגיעה השעה שהם יכולים להכנס לארץ ישראל.
באפן עקרוני, הקב"ה יכול היה להכניסם מיד עם היציאה ממצרים לארץ ישראל, תוך ימים ספורים ממש. למרות זאת הוא הסב אותם ארבעים שנה במדבר, כדי לחזק בהם את האמונה והבטחון, ולהוציא מלבם כל שארית מהמנטאליות המצרית.
אל תבטח בכספך אלא בבורא!
בספר אוצר המדרשים (אות מ) מסופר, שאליהו הנביא פגש איש עשיר, ושאלו להיכן הוא הולך.
"לעשות מסחר בשורים", השיב האיש.
"תאמר: בעזרת השם", אמר לו אליהו.
"מדוע עלי להגיד? הנה צרור הכסף באמתחתי"… ענה העשיר.
הוא נפרד מאליהו, וצעד לשוק. כשהגיע לשם הבחין שכיסו, עם כל הכסף שהיה מונח בו, נאבד, והוא חזר לביתו בפחי נפש.
כך אירע גם ביום השני. האיש מאן לומר "בעזרת השם", כפי שיעץ לו אליהו שפגש אותו גם ביום הזה, ושוב הוא איבד את כספו בטרם הגיע לשוק.
ביום השלישי אמר לו אליהו: "כל זמן שלא תאמר ב'עזרת השם', לא תצליח!"
באותו היום אמר האיש ב"עזרת השם", ואף הביע חרטה גמורה על שני הימים הקודמים. אכן באותו היום ראה ברכה מרבה במסחרו, ולא זו בלבד, אלא שאליהו החזיר לו את כל כספו שאבד לו, ואמר:
"דע לך! כל מה שעשיתי היה כדי לחזק אותך באמונה, כדי שתאמין שלא הכסף הוא הבטחון שלך. אי אפשר לבטוח בו! תוך רגע כמימריה הוא יכול להתאדות ולהעלם. הבטחון הוא רק בו יתברך ויתעלה שמו". השל"ה הקדוש (שער האותיות אות א) נתן סימן בדבר: "ועצת ה' היא תקום" (משלי יט), "היא" ראשי תיבות אם ירצה השם, ואז "תקום" – יצליח הדבר.
לאן נעלמה האמונה?…
ישנם אנשים שכשפונים אליהם בשאלה: "אתה מאמין?" הם נעלבים, נפגעים עד עמקי נשמתם… "למה אתה שואל אותי שאלה כזאת? בוודאי שאני מאמין", הם משיבים!
אבל כשמגיע לפתחם הניסיון הקטן ביותר… מישהו פתח חנות מתחרה או ש"נחתה" עליהם הוצאה כספית גבוהה – או אז רואים אותם "יוצאים למלחמה"… עובדים "שעות נוספות" כדי להשלים הכנסה, גם אם זה על חשבון תפילה או שיעור תורה…
לאן נעלמה האמונה? לאן נעלם הביטחון? הרי "אין אדם נוגע במוכן לחברו, אפילו כמלוא נימה"! וכי יד ה' תקצר להשלים את חסרונך, מבלי שתצטרך לבטל שיעור תורה? מדוע הנך סמוך ובטוח כי "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה", וההשתדלות שלך היא היא המביאה את הפרנסה?
נדרש מכל אחד חיזוק באמונה! שלא תהא האמונה רק מילה בעלמא, השגורה על לשוננו מן השפה ולחוץ. שתהיה האמונה טבועה, באמת ובתמים, בלבנו, ונחיה על פיה!
המן והשליו היו מוכנים ומזומנים לישראל בשמים. גם אם ישראל לא היו בוכים ומתלוננים – הם היו מגיעים אליהם. אדם בסך הכל בוחר לעצמו את הדרך בה יגיעו אליו מזונותיו הקבועים לו מראש. במעשיו אין הוא מוסיף כלום, ואין לו כל יכולת להביא את מה שלא נגזר עליו מראש שיבוא.
אל תבטחו בנדיבים
מסופר על יהודי עשיר שחי בפולין, שהיה עושה צדקות רבות בממונו, זן אלמנות ויתומים, עומד לימין חולים נדכאים, ותומך בלומדי תורה. אך כידוע, עשירות ועניות הם גלגל החוזר בעולם, כפי שאומר הכתוב (שמואל א ב, ז): "ה' מוריש ומעשיר משפיל אף מרומם", והעשיר דנן – התהפך עליו הגלגל, והוא ירד מנכסיו, ושקע בחובות גדולים.
יעצו לו חבריו לנסוע ללונדון – נסיעה קשה וארוכה באותם הזמנים – אל הברון רוטשילד, לבקש ממנו עזרה. וכך עשה. במשך שלשה חודשים הוא התגלגל בעגלות ובכרכרות עד שהגיע ללונדון, למעונו של הברון.
הוא ראה תור גדול של אנשים העומדים על פתח הבית, כלם מבקשים צדקה, וכל אחד מקבל מידי הברון חצי זהוב, או – במקרים מיוחדים – זהוב שלם.
אמר מיודענו לנפשו: "זה לא בשבילי! חצי זהוב, או זהוב, לא יעלה ולא יוריד אצלי כלום. אני זקוק לשלושים אלף זהובים כדי להחזיר את חובותי ולעמוד על הרגליים. אין כל טעם שאמתין כאן"…
הוא פרש הצדה, לאחת הפינות, והחל ממרר בבכי: "ריבונו של עולם! לשם מה נסעתי עד לכאן? ביזבזתי זמן, בזבזתי כוחות, בזבזתי את הוצאות הנסיעה, ובסופו של דבר הכל היה לריק. אין לי כל תועלת מלראות את פני הברון. 'אל תבטחו בנדיבים', לא הייתי צריך לבטח בו אלא רק בך"…
באותו רגע חלף במקום אחד ממשרתי הברון, וראה את היהודי ממרר בבכי. פנה אליו ושאלו לסיבת בכיו. הלה הסביר לו את מצבו, כיצד נפל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, וכי כל נסיעתו לכאן היתה לחינם, שכן זהוב אחד לא יעלה ולא יוריד לו.
המשרת התנצל שאין זה בסמכותו להעניק יותר מזהוב אחד, שכן הברון הורה בצורה מפורשת להעניק לכל פונה חצי זהוב, ואם נראה שהפונה אמין – זהוב שלם, אך לא מעבר לכך! "אולם", הוסיף המשרת ואמר: "אוכל ליעץ לך את העצה הבאה: בימי שישי אין קבלת קהל. הברון לא מקבל אנשים. תנסה לגשת אליו באפן פרטי, אולי יתמזל מזלך, ותצליח להכנס אליו ולספר לו על כל הקורות אותך".
בסיעתא דשמיא מיוחדת, בדרך לא דרך, מיודענו הצליח להכנס ביום שישי אל הברון, שסבר שהלה הגיע אליו לצורך עסקים… ומיד בהכנסו פרץ בבכי תמרורים, כשהוא מצליח בקשי רב לתאר את מצבו הקשה ואת הצורך הדחוף שלו בשלושים אלף זהובים…
הברון, שהיה ירא שמים בתכלית, שלף על אתר את הסכום מכיסו, ואמר לו: "הא לך את הסכום שביקשת בהלואה. בע"ה עוד נעשה בעתיד עסקים משתפים"…
ישועת ה' הגיעה. מידענו פרע את חובותיו, סחר ביתרת הכסף, וב"ה ראה ברכה בעמלו. תוך פרק זמן – לא ארוך מדי – הוא שב למעמדו כבתחילה.
הוא שב לברון רוטשילד, השיב לו את ההלואה, ואמר: "עכשיו אכן נוכל לעשות עסקים משותפים, בכספים אחרים, לא בכספי ההלואה".
בו ברגע שאותו יהודי התעשת, והבין כי הישועה יכולה לבוא רק מאת ה', ואל לו לבטח בנדיבים – הגיעה ישועת ה'!
"הבוטח בה' חסד יסובבנו" (תהלים קמו, ג).
"בטחו בה' עדי עד כי בי-ה ה' צור עולמים" (ישעיהו כו, ד).
השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך
נשא ה"חפץ חיים" זצ"ל את משלו ואמר: יהודי מבוגר נשא את משאותיו על כתפו והיה מהלך בצד הדרך, מתנשף ונאנח, מתנשף ונאנח. עבר שם יהודי אחר, שהיה רוכב על כרכרה, ומשהבחין בו הזמינו לעלות על גבי הכרכרה ולהצטרף לנסיעה.
היהודי הראשון שמח מאד. עלה על גבי הכרכרה והתיישב במושב האחורי. כעבור כמה דקות של נסיעה, הבחין בעל הכרכרה שהלה, שיושב מאחור, נושא עדין את משאותיו על כתפיו. פנה אליו בתמיהה ושאל: "מדוע כבודו לא הניח את משאותיו על רצפת הכרכרה? מדוע ממשיך הוא לשאת אותן על כתפיו?"
"וכי לא די בכך שאני מטריח אותך לשאת אותי", השיב הזקן, "עוד אטריח אותך לשאת גם את משאותי?".
"הוי, שוטה שבעולם!" – צחק בעל הכרכרה. "כלום נראה לך שאתה הוא זה שנושא את משאותיך? הרי גם אותך וגם את משאותיך נושאת הכרכרה! מדוע תענה את עצמך לשאת אותן על כתפיך? השלך אותם על הכרכרה"!…
הקב"ה הוא הזן והמפרנס אותנו! הוא "האל הזן אותנו ואת העולם כולו בטובו, בחן בחסד ברוח וברחמים רבים". כלום סבור האדם שאם יעבוד שעות נוספות הריהו "מסייע" לקב"ה לזון ולפרנס אותו?…
"רבונו של עולם! אינני רוצה להטריח אותך יותר מדי, לכן אסייע לך לדאוג לפרנסתי, ואדאג לה בכחות עצמי"…
הוי, שוטה שבעולם!
"השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך" (תהלים נה, כג).
(מתוך 'משכני אחריך)