בסוף בין הזמנים של הקיץ אשתקד, קיבלנו מכתב מת"ח חשוב, המתגורר בבני ברק, המספר מה עבר עליו באותה תקופה. ויש בדברים מסר נוקב עד מאוד, שבכוחו לסייע לכל אחד מאתנו. אנחנו מביאים את הדברים כלשונם, בשינויי נוסח וסגנון מתבקשים.
בשעה שכ-כ-כ-ולם יצאו לנופש, זה לְפה וזה לשם, אני ידעתי מראש שהפעם 'נגזר' עליי להישאר בבני ברק. 'נגזר' במרכאות, משום שהלוואי על כולם גזרות שכאלו… היו לנו 3 חתונות, בלעה"ר, במשפחה הקרובה ביותר, ובנוסף לכך גם בתנו היתה אמורה ללדת את ילדהּ הראשון – באמצע חודש מנחם אב, ולכן כבר לפני כחודשיים ידענו – שלמרות שמדי שנה אנחנו יוצאים לכמה ימי הבראה בגליל – העליון, הפעם אין ברירה, ואנחנו נשארים בבני ברק.
אינני אוהב לדבר על עצמי, אבל כיון שהדברים נכתבים בעילום שם, לא אֵרָתַע מלומר שאני לומד טוב, ואפילו טוב – מאוד, במשך כל השנה… ה'סדרים' שלי שלמים, אני משתדל לא לאחֵר, בודאי לא להחסיר, וגם הלימוד עצמו נעשה מתוך עמקות והפעלה מיטבית של המוח. ברוך השם. זו הסיבה שאני אישית זקוק קצת למנוחה, לאוורר מעט את המוח באוויר הצח של הגליל. שלא לדבר על רעייתי תחי', האוחזת במשרה חינוכית, וגם היא משקיעה במשך שנת הלימודים הרבה הרבה כוחות ומרץ.
אנחנו עושים זאת תמיד באווירה רוחנית מליאה, ומשתפים בכך את הילדים שיחי'. לא כאן המקום לתאר ולפרט, שגם בימי הנופש אני מקפיד ללמוד עם הילדים מדי יום ביומו, ורק לאחר מכן אנחנו יוצאים לטייל ולהתאוורר. גם בעת הטיול, אני משתדל מאוד להסב את תשומת ליבם של הילדים לענייני ה'השגחה' הנראים בטבע, וכיו"ב עניינים שיש בהם כדי לעורר את הנפש.
הפעם, כאמור, ידענו מראש שאנחנו נשארים בבית. את הילדים ניסינו, והצלחנו, לפצות, בדרכים כאלו ואחרות. הבעיה הפעם התעוררה דוקא אצלי… וזה הגיע מיד לאחר תשעה באב. כולם אורזים, כולם יוצאים, ואנחנו נשארים בבית… זה הציק לי קצת, במיוחד מאחר ובזמן הקיץ האחרון השקעתי בלימוד מאמצים גדולים, והראש שלי, איך אומרים, היה תפוס…
מחד גיסא, הרגשתי שאני זקוק לאוורור מה. מאידך גיסא, ידעתי בבירור שאנחנו לא יכולים לנסוע. נקודה. בסופו של דבר, גם בתי 'הגשימה את הציפיות', וילדה… ואשתי היתה צמודה אליה, וברור היה שבמצב כזה אנחנו כאן. ברוך השם שּאלו היו הסיבות. אבל לא אכחד, ואומַר את האמת: הרגשתי שאני זקוק לשחרור. וידעתי, שהפעילות הרגילה של הליכה לים, או יציאה לגינות בגוש דן, לא תעזור לי…
ושיהיה ברור: לא באתי אל עצמי בטענות. שכן, זה טבעו של אדם, שהוא זקוק למנוחה. מרן החזון איש זצ"ל כותב מפורשות, לאברך ש'התעייף' בסוף הזמן: 'דע לך, יקירי, שאין כאן לא חטא ולא אשמה, רק מחוקי הטבע להתעייף, ואין ראוי לזלזל בחוקי הטבע. כי מה שאנחנו קוראים 'טבע', המכֻוון בזה הוא רצון היותר מַתְמִיד – של המהווה כל ההוויות יתברך'.
ישבתי עם עצמי, וחשבתי מה עליי לעשות. באיזו צורה אוּכַל להשתחרר מעט, ומה יהווה עבורי תחליף לצימר ששכרנו אשתקד, צימר שהיה נטוע בתוך בוסתן של עצי זית, עם פינת חי צמודה והשייכת רק לתושבי הצימר, ואפילו בריכת שחיה פרטית? אל המחשבות הנ"ל צירפתי תפילה, וביקשתי מבוראי שיעזור לי בעניין הכל כך חשוב הזה, ששמו 'התאווררות'.
והשי"ת עזרני. עלה בליבי רעיון, שבתחילת התהוותו לא האמנתי שהוא יהיה כל כך מוצלח, וכל כך מאוורר, אבל – – בסופו של דבר עלה בידי להגשים את מטרתי באופן מושלם, ולהגיע למצב של רוגע מוחלט, ולא אֶּמָנַע מלומר שבמידה מסוימת זה היה אף יותר מעוד נסיעה לגליל! עד כדי כך! מי שלא ניסה את הדברים, ולא יישם אותם מעודו, יגחך אולי למשמע הרעיון, אבל האמינו לי: מדובר בפטנט מקורי ומוצלח מאין כמוהו, ומי שיעשה אותו לשם שמים, ומתוך מטרה להחליף אווירה, ולהוסיף חיוּת לעבודת השם שלו, יגיע לתוצאות מצוינות.
*
הרעיון שעלה בליבי, היה, לסייר בבתי מדרשותיה של בני ברק, אלה שלא ביקרתי בהם מעודי, ואין לי כל מושג איך הם נראים ומה הם מכילים. הרעיון היה להיכנס לבתי המדרש הללו, פשוט להיכנס, ולהתרשם מצורתם ומקלסתר פניהם – ובמקום האוויר בגליל לנשום הפעם את אוויר בתי המדרשות.
מה אגיד לכם, רבותי: אוורור כזה לא היה לי מעודי. הרגשתי כאילו אני נברא מחדש. הקפדתי להיכנס לבתי מדרשות שאינני מכיר כלל, כמו למשל ישיבת סלבודקה בבני ברק. לא סוד הוא, שמי שלא למד בישיבה זו, במקרים רבים גם לא ביקר בה אף פעם, בגלל המרחק הרב בין מיקומה של הישיבה למרכז העיר בני ברק. אני יליד ירושלים, ובצעירותי למדתי בישיבת חברון, ולכן לא יצא לי מעולם לעלות להיכלה של סלבודקה. והנה, נכנסתי עתה לאולם הגדול של הישיבה, שהיה ריק לגמרי (האברכים, ויתר הלומדים, שהמשיכו לשקוד על תורתם גם בימי בין הזמנים, עשו זאת בהיכל הכולל הממוזג בקומת הכניסה).
התיישבתי ליד אחד הסטנדרים, ונגד עיניי צפו כל הסיפורים והתיאורים ששמעתי במשך השנים, גם מפי הגר"י זילברשטיין, אודות מרנן ורבנן ראשי הישיבה, והמשגיחים, שכיהנו כאן במשך שנות דור. התקרבתי ל'מזרח', צָפיתי במקומות בהם ישבו, ויושבים, גדולי התורה, והעובדה שההיכל היה ריק מאדם, הִכְנִיסה אותי למין שלווה ומנוחה שלא מעלמא הדין. היה זה בגלל המחזה המיוחד שנגלה לנגד עיניי, שהתבטא בהיכלה הענק של הישיבה המפורסמת, שהיה עתה ריק מאדם… ורק אני הייתי שם…
שהרי אם ננסה להתעמק ולחשוב רגע, נגיע למסקנה שהדבר המרענן במראות הנוף של הגליל, הוא בעיקר בשל המראה המיוחד, הנדיר, שאין אנחנו רגילים לראותו בימי השגרה, והראיה לכך היא שאנשי הגליל, וגם הירושלמים, באים לנפוש במזג האוויר ההביל של גוש דן… וכל מחזה שכזה, מעורר שלווה במוחו של אדם. וזה מה שקרה לי בהיכל הישיבה, שלא הכרתיו עד עתה, וברגעים אלה ישבתי שם לבדי, לבדי. ממש לבד. לאחר שהעליתי בליבי כמה דפי גמרא וכמה 'חיזוקים' בעבודת השם נספגו כאן בין כתלי ההיכל המקודש הזה, התיישבתי והחילותי ללמוד בחשק רב… ובשלווה רבתי…
מהיכלה של ישיבת סלבודקה פניתי לבתי מדרש אחרים, וגם בהם גיליתי אוצרות על גבי אוצרות. גיליתי שיש בעיר הזו המון בתי מדרש שלא הכרתי, ולא היה שום סיכוי שאכירֵם, אלמלא סיור הנופש הזה שעשיתי…
יש בתי מדרש חדשים ונוצצים, מפוארים במיוחד, שפשוט הַנָאָה לבוא בשעריהם; יש בתי מדרש ושטיבלאך שנוסחו בהם תקנות מיוחדות עבור המתפללים, ועיון בתקנות הללו מלמד אותך מי הם האנשים המוצאים כאן את מקומם…
חילקתי את ימי בין הזמנים כך שבכל יום ייצא לי לבקר בכמה בתי מדרשות. ביקרתי בבתי מדרש מכל הסוגים, של חסידים וליטאים, של ספרדים ואשכנזים, של צעירים ומבוגרים, ובכולם ספגתי אוצרות של ממש. וכוונתי בעיקר לאוצרות של השקפה ודעות בעניינים רוחניים שונים, שנבעו מהתבוננות בהתנהלותו של בית המדרש.
במרבית בתי המדרש כיהנו ומכהנים רבנים גדולי תורה, וחלק ניכר מהביקור הוקדש לשיחות עם באי המקום על תורתם ודרכם בקודש של רבנים אלה. גם בקטע זה החכמתי – מאוד, ולמדתי המון דברים חדשים, בתחומים מגוונים.
כיון שראיתי כי טוב הוא, החלטתי לנסות את מזלי גם ב…ירושלים. בשבוע האחרון של בין הזמנים נסעתי ירושלימה, עם שניים מילדיי הקטנים, ונכנסנו יחדיו בשעריהם של כמה מבתי מדרשותיה הוותיקים בשכונות גאולה, מאה שערים, שערי חסד ועוד. התמקמתי בהיכלו של אחד מבתי המדרש המפוארים של 'קהל חסידים' בשערי חסד, שהיה ריק, וישבתי ולמדתי עם הילדים במתיקות שכזו, בחשק שכזה, והעיקר בראש – מאֻוורר עד מאוד…
אין בדבריי אלה כל הגזמה. רציתי לשטוח את הדברים בפני הקוראים, כדי שיֵדעו שדרכים רבות לה, להחלפת אווירה. יש ויש אפשרויות טובות ומועילות שישחררו את הלב ואת המוח, ותתפלאו לשמוע – גם את הגוף. לא צריך ללכת על פי 'דעת הקהל', ה'קובעת' את עצמה לנופש מסוים. יש גם סוגים אחרים. על נופש מהסוג שתואר לעיל, לא צריך לשלם כסף (ומתעשרים בהון רב…), לא צריך להיטלטל בדרכים (ועוברים חוויה מטלטלת…).
(מכתב שפורסם ב'קול ברמה' – בטאונה של רמת אלחנן)