הרב ישראל ליוש
בפרשתנו מסופר על לוחות הברית, הלוחות הראשונות אשר שבר משה רבינו אחר שעם ישראל חטאו בעגל, והלוחות השניות אשר פסל משה עפ"י ציוויו של הקב"ה אחר שהתנפל לפניו ארבעים יום וארבעים לילה.
אלא שבלוחות השניות, מלבד הציווי לפסול לו שני לוחות, הקב"ה גם ציווה למשה רבינו לעשות להם ארון. רש"י מבאר שמשה רבינו שינה מעט מציווי הקב"ה שציווהו קודם לפסול את הלוחות ואח"כ לעשות ארון, ואילו משה עשה ארון תחילה, כדי שיוכל מיד בגמר פסילת הלוחות להניחם שם.
עוד מבאר רש"י שהארון שעשה משה לא היה אותו ארון שעשה בצלאל למשכן, אלא היו שני ארונות, ארונו של משה שהיה יוצא עמהם למלחמה, וארון שעשה בצלאל שלעולם לא יצא מהמשכן.
האור החיים הק' עומד על ההבדל בין הלוחות השניות ללוחות הראשונות שבהם לא צוה ה' לעשות להם ארון, ומבאר שהלוחות הראשונות היו מעשה אלוקים, ועל כן הם לא היו צריכים מקום גשמי, ולא נזקקו כלל לאחסון ושמירה כחפץ גשמי, כי הם עמדו בעצמן. לעומתם, הלוחות השניות היו מעשה ידי אדם, כי אחרי שחטאו ישראל בעגל, לא היו ראויים יותר ללוחות מעשה אלוקים, ולכן צוה ה' את משה 'פסול לך', עשה את הלוחות מחומרים שלך, חומרים גשמיים, ועשה להם גם ארון, כי הם צריכים מקום גשמי, הם כבר לא עומדים מעצמם כלוחות הראשונות.
עפי"ז מבאר האור החיים הק' את הפסוקים שנאמרו בפרשתנו בלוחות הראשונות: 'וָאֵפֶן וָאֵרֵד מִן הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וּשְׁנֵי לוּחֹת הַבְּרִית עַל שְׁתֵּי יָדָי: וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַה' אֱלֹקֵיכֶם עֲשִׂיתֶם לָכֶם עֵגֶל מַסֵּכָה… וָאֶתְפֹּשׂ בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת וָאַשְׁלִכֵם מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם', הרי הלוחות כבר היו בידי משה, כפי שנאמר: 'ושני לוחות הברית על שתי ידי', מדוע, אם כן, הוא היה צריך שוב לתופשן?
מבאר האור החיים עפ"י דבריו: לפני חטא העגל היו הלוחות הראשונות מעשה אלוקים עומדים מעצמם באורח נס, אין להם כלל צורך בתפיסה גשמית, הם לגמרי רוחניים, ולכן כתוב 'ושני לוחות הברית על שתי ידי' ולא 'בשתי ידי', כי הם באמת לא היו בתוך שתי ידיו, אלא מעליהם, כי הם לא היו צריכים כלל תפיסה של ידיים גשמיות, אבל אחרי שחטאו ישראל בעגל, כבר אינם ראויים לזכות זו של לוחות רוחניות, ועל כן היה משה כבר צריך לתפוש אותם בידיו, כי הכוח הרוחני הקדוש שלהם פג בעקבות החטא הנורא.
עפ"י הדברים הללו יובנו דברי הגמ' בעירובין (נד א) "וא"ר אלעזר מאי דכתיב 'חרות על הלוחות' אלמלי לא נשתברו לוחות הראשונות לא נשתכחה תורה מישראל", אחרי שבירת הלוחות הראשונות, לא זכו ישראל ללוחות מעשה אלוקים, והלוחות השניות כבר היו מעשה ידי אדם, ובהם כבר שלטה השכחה. הן לא היו רוחניות, טהורות וזכות, משוללות חומר גשמי כלוחות הראשונות, וכמו כל העצמים הגשמיים ששולט בהם כוח ההתיישנות והשכחה, גם בלוחות השניות שלט כוח זה, ועל כן אנחנו צריכים לעמול ולהגות בתורה, כדי לזכור ולשמר את לימודינו.
יש ביארו שלכן שיבח הקב"ה את משה על שבירת הלוחות ואמר לו: "ישר כח ששיברת", כי מעתה יצטרכו ישראל לעמול יותר על לימוד התורה, להגות ולהתייגע, כדי שהיא תישאר בזיכרונם לעד.
***
כאשר רצה הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל לספר לתלמידו על דרגות בעמל התורה, היה מספר להם את הסיפור הבא:
שליח ישיבת 'נובהרדוק' לאסיפת תרומות מנדיבי עם, היה רגיל לבוא מידי שנה לעיירת 'קרלין' והיה נכנס גם לביתו של רב העיירה הגאון רבי דוד קרלינער זצ"ל. שנה אחת, כבר היה רבי דוד זקן מופלג ולקה במחלת השכחה, אלא שהיא לא השפיעה על לימוד התורה שלו, ולמרות ראייתו הלקויה אף היא, היה ממשיך ללמוד בעל פה גמרא, כשהוא חוזר בנעימות על דברי הגמ' רש"י ותוס', ומידי פעם אף מוסיף מזיכרונו את דברי הראשונים.
כאשר נכנס המשולח לחדרו של רבי דוד, בירכו לשלום זה את זה, ורבי דוד שאל אותו: "מה רוצה יהודי?"
"כמידי שנה, באתי אף השנה עבור ישיבת נובהרדוק!" – השיב המשולח. שאל אותו רבי דוד: "כמה נתתי לך בשנים עברו?", המשולח נקב בסכום, ורבי דוד הוציא מארנקו את הסכום הנקוב, ושב מיד לתלמודו, לגרוס גמרא בניגון ובנעימות מיוחדת.
המשולח נשאב בקסם המנגינה ומראה פניו הקדושות של רבי דוד. הוא נשאר בחדר, התיישב בקצה השולחן והאזין בהתרגשות להרצאת הגמ' והראשונים בעל פה מפיו של רבי דוד קרלינער זצ"ל.
כעבור כמה דקות, פנה אליו רבי דוד ושאל אותו כבראשונה: "שלום עליכם ר' יהודי! מה כבודו רוצה?" והמשולח השיב: "באתי עבור ישיבת נובהרדוק והרב כבר נתן לי תרומה לפני כמה רגעים!" ורבי דוד שב לתלמודו.
כעבור כמה רגעים נוספים, שוב פנה רבי דוד למשולח ושאל אותו לרצונו, ושוב השיב לו המשולח שהוא בא עבור ישיבת נובהרדוק וכבר קיבל את מבוקשו. אז הבין רבי דוד את שקרה ואמר בכאב ובהתנצלות: "לא עליכם, אני סובל ממחלת השכחה, ולצערי הרב פעמים שאני שוכח מה היה לפני כמה רגעים, אבל את הגמרא, אני זוכר ברוך ה' כמו בחור בן שש עשרה…"
הגאון רבי שלום שוודרון זצ"ל סיפר את המשכו של הסיפור: המשולח יצא מביתו של רבי דוד נלהב מאוד מעוצמת החיבור והקשר העצום שלו לתורה, כיצד מחלת השכחה יכלה לפגוע בחלק נרחב משטחי חייו, אך לא בתורה הקדושה שחדורה עמוק בעצמותיו. בהמשך נסיעותיו הגיע המשלוח ל'ראדין' וכדרכו נכנס אל ה'חפץ חיים' זי"ע וסיפר לו את שראה וחווה אצל הגאון רבי דוד מקרלין זצ"ל.
כעבור תקופה נסתלק רבי דוד לבית עולמו כשהוא זקן ושבע ימים, והנה המשולח קיבל מברק ממרן ה'חפץ חיים' בו הוא מבקש ממנו שיבוא לעצרת מספד שהם עורכים לזכרו של רבי דוד ויספר לציבור את הסיפור שסיפר לו על רבי דוד…
המשולח מיהר לקיים את מצוות הכהן גדול ונסע לראדין, כשנכנס ל'חפץ חיים', חזר שוב על בקשתו לספר לציבור את הסיפור, שאל אותו האברך: "וכי אני אספיד את גאון הדור?", ענה לו החפץ חיים: "לא… אני אספיד, אבל לפני כן אתה תעלה ליד ארון הקודש ותספר את המעשה, לאחר מכן נערוך מספד לגאון הדור".