"לֹא תִּגְנֹבוּ" (ויקרא י"ט, א')
בפרוזדור המוביל למשרדי הנהלת ישיבת 'תורה ודעת' ניצב ארון שהיה מיועד לשימוש חברי ההנהלה. אחד הבחורים שמר ספל חרסינה לשתית קפה על אחד המדפים בארון.
והנה ביום מן הימים הניח הבחור את הספל בצורה רשלנית בקצה המדף, כך שכאשר פתח ראש הישיבה הגאון רבי אברהם פאם זצ"ל את הארון על מנת לתלות בו את מעילו לפני תפילת שחרית, נפל הספל ונשבר. הרב פאם התעקש לטאטא בעצמו את שברי הכוס.
לאחר תפילת שחרית אמר לתלמידיו שהמתינו בתור כדי לשוחח עמו, כי הוא עסוק עתה בענין דחוף ויתפנה אליהם מאוחר יותר.
אחד הבחורים עקב אחריו וראה אותו נכנס לחנות כלים סמוכה [ובה מקוה לכלים], קונה ספל חדש ומניח אותו במדף בו היה מונח הספל הקודם. הוא השאיר בתוך הספל מכתב כתוב בעברית:
"לכבוד בעל הספל: פשעתי – שברתי את הספל שלך מתוך רשלנות. קניתי לך ספל אחר תחתיו. אם אינך מרוצה מהספל החדש, או אם רצונך בכסף במקומו, אנא הודיעני. א.פאם".
('איש לרעהו' מתוך 'אהוב על כולם')
ועוד מעשה בפתק…
אב תשס"ט, משפחה נופשת בצפת. תוך כדי נסיון חניה האב שורט קלות רכב אחר. הניחו פתק עם שם וטלפון על הרכב הנפגע; ליתר בטחון שני פתקים, מאחורה ומקדימה.
למחרת התקשר יהודי לא דתי – "אני בעל הרכב שפגעת בו. בדורנו, שאדם יכתוב פתק לאחר שפגע ברכוש של השני, זה לא בנמצא. אני מוחל לך מכל הלב".
הנהג הפוגע אברך ירא שמים היה, המתין יום עד שסערת הרגשות של אותו יהודי תצטנן, והתקשר אליו שוב: "אולי בכל זאת אשלם את הפגיעה?" אך היהודי התעקש: "לא ולא, מחלתי לך בלב שלם"!
(נר לשולחן שבת)