יום רביעי כ"ז באדר ב' תשע"ט
דין 'מבוי' שמחיצת האורך שלו נפרצה בסמוך לפתחו
דוגמה להבהרת ההלכות דלהלן, העוסקות ב'מבוי': מבוי המוקף במחיצות משלושה צדדים, כגון צפון, מערב ודרום, והצד הרביעי, המזרחי, פרוץ, והוא מכונֶה 'פתח המבוי', או 'ראש המבוי'; והקו שממזרח למערב, דהיינו, צד צפון וצד דרום – מוגדר כ'אורך' המבוי. וכפי שלמדנו, חכמינו ז"ל אסרו טלטול חפצים ברשות היחיד כזו, והתירו זאת על ידי 'תיקון מבוי', דהיינו, הצבת 'לֶחי' או 'קוֹרה' בפתח המבוי.
ואם נוצרה פירצה באחת ממחיצות האורך של המבוי, ברוחב של שלושה טפחים ויותר – אם רוחב מחיצת האורך שנותרה בין ראש המבוי לפירצה הוא פחות מארבעה טפחים, נמצא שהפירצה סמוכה לראש המבוי, ומכיון שכך, גם אם נותרו בפירצה שאריות מהמחיצה, המפריעות למעבר, חששו חכמים שמא יחֵלו בני המבוי להשתמש גם בהּ כפתח למבוי; ובצירוף העובדה שראש המבוי ישמש בפועל כפתח רק לשטח של פחות מארבעה טפחים, שאינו חשוב – יבָּטֵל 'שֵׁם' פתח מראש המבוי, ותיקון מבוי, אינו מועיל כי אם בהיותו בפתח המבוי; ובגין חשש זה, פסלו חכמים את תיקון המבוי.
[שו"ע שסה, א, משנ"ב א ו־ד, וביה"ל ד"ה ואם; ביאורים ומוספים דרשו, 4]
דין מבוי שנפרצה בו פירצה שלא בסמוך לפתחו
בהמשך לאמוּר: אם רוחב המחיצה שנותרה בין ראש ה'מבוי' לפירצה הוא ארבעה טפחים ויותר, שהוא 'שיעור חשוב' – לא בטֵל שם פתח מראש המבוי, כי אין לחשוש שבני המבוי יניחו את הפתח המרכזי שבראש המבוי, ויעברו להשתמש בפירצה הצדדית כפתח. ודין פירצה זו כדין פירצת חצר רשות היחיד – שאם רוחבהּ אינו יותר מעשר אמות, נחשבת כפתח, ואם רוחבה יותר מעשר אמות, או שה'פרוץ' שבמחיצה מרובה על ה'עומד' – המחיצה נפסלת.
במה דברים אמורים? בפירצה שאין הרבים עוברים דרכה, וכגון שנותרו שאריות מהמחיצה בגובה שלושה או ארבעה טפחים, המפריעות למעבר; או אף אם לא נותרו שאריות מהמחיצה, אלא שהמקום מטונף בטיט וכדומה, באופן שאין דרך הרבים לעבור דרכו. ויתכן שהוא הדין גם אם אין כל הפרעה למעבר, אלא שבפועל אין הרבים עוברים בו.
אולם, פירצה שהרבים עוברים דרכה, ורוחבה ארבעה טפחים או יותר – פוסלת את תיקון המבוי, ויש לעשות בה צורת הפתח. ואם נותרו בפירצה שאריות מהמחיצה, ולמרות זאת עוברים הרבים דרכהּ – יש אומרים שהיא פוסלת את 'תיקון המבוי', כנ"ל, אך רבים סוברים שאינה פוסלת.
[שו"ע שסה, א-ב, משנ"ב ב, ג, ו, ח, ט ו־יא, וביה"ל ד"ה דלא; ביאורים ומוספים דרשו, 9, וראה שם, 11]
דין מבוי שנוצר באחת ממחיצותיו מעבָר ציבורי
בהמשך לאמוּר: נחלקו הפוסקים בטעם הפְּסוּל של פירצה שהרבים עוברים דרכה: יש אומרים שהטעם הוא משום שאין זו פירצה בעלמא, אלא 'דרך הרבים', והיא מבטלת 'שֵׁם' פתח מראש ה'מבוי', ומכיון ש'תיקון מבוי' צריך להיות בפתח המבוי, הריהו נפסל.
ויש אומרים שטעם הפְּסוּל הוא, שעל ידי הפירצה הופך המבוי ל'מפולש', דהיינו בעל שני ראשים. ולמבוי מפולש, אין די בתיקון מבוי בראשו האחד, אלא נדרשים להתרתו תיקון מבוי בראשו האחד, וצורת הפתח בראשו השני. ולכן, בנדוננו, שיש תיקון מבוי בראשו המקורי, יש לעשות צורת הפתח בפירצה הנחשבת כראשו השני. ואכן, אם יש בפתח המקורי של המבוי צורת הפתח – די בתיקון מבוי בפירצה.
אך בפרט זה יש חולקים לקולא ולחומרא: יש אומרים שאם בפתח המקורי של המבוי קיימת צורת הפתח – אין המבוי נאסר כלל על ידי הפירצה. ויש אומרים להיפך, שאף אם בפתח המקורי קיימת צורת הפתח, אין תיקון מבוי מועיל בפירצה, אלא בכל מקרה נדרשת בה צורת הפתח; ויש אומרים שכך הדין רק כשה'עומד' שבמחיצה זו מרובה על ה'פרוץ', אך אם הפרוץ מרובה – תיקון מבוי אינו מועיל.
[משנ"ב שסה, י, שעה"צ ח, וביה"ל ד"ה צריך; ביאורים ומוספים דרשו, 12]