"הנה מפסידי הזריזות, הם הם מגדילי העצלה. והגדול שבכולם הוא בקשת המנוחה הגופנית ושנאת הטורח ואהבת העידונים בתשלום כל תנאיהם" (מסילת ישרים פרק ט')
הגה"צ ר' אליהו לופיאן זצ"ל נסע פעם לפוש בקרית צאנז בנתניה בימי הקיץ, בבנין של ועד הישיבות. כשבא לשם שלח בחור לשאול אם אפשר להיכנס לכ"ק מרן אדמו"ר מצאנז זי"ע, ואמרו כי בעוד שלשת רבעי שעה יוכל ליכנס.
אמר ר' אליהו לבחור, הרי באנו לנתניה כדי ללכת לים, אם כן נלך כעת לים. אמר הבחור: הרי הדרך תארך עשרים דקות [כיון שר"א כבר היה זקן], והדרך חזרה גם כן תארך עשרים דקות, ולא ישאר זמן להיכנס לים?
אך רבי אליהו אמר כי זו עצלות! הוא הלך את כל הדרך לים, נכנס לשתי דקות, ומיד יצא וחזר את כל הדרך, ונכנס לרבי זי"ע. הרי, שאף שהיה יכול להמתין במקום ולנצל את הזמן ללימוד, בכל זאת, כדי לשבור את מדת העצלות היה לו כדאי ללכת ולחזור עם כל הטורח שבדבר.
מסופר גם על הרה"ק מבעלזא זי"ע, שכשהיה צעיר לימים ולא היה בקו הבריאות אסר עליו אביו הק' ללכת למקוה לאיזה זמן, אבל למרות זאת ראו שהמשיך ללכת למקוה, ויהי לפלא. בדקו ומצאו, שבמקוה הוא פושט בגדיו, והולך רק עד המקוה ואינו נכנס, ומיד חוזר ומלביש עצמו. דהיינו שלא רצה לנצל את פקודת אביו כדי להרוויח זמן ולתת לגוף להתעצל, ולכן הלך וחזר כדי להתגבר על המדה הרעה הזאת.
(ע"פ שמועות טובות)