"וְלֹא יִהְיֶה כקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ" (במדבר י"ז, ה')
כידוע בעקבות לימודים של מאות בחורים בישיבה, נאלצים לשכור דירות בשכונת בית ישראל. רבינו הנחה את שוכרי הדירות, להיזהר שלא לגרום לפינוי משפחות שמתגוררות במקום בשכירות, על ידי כך שיציעו למשכיר כסף רב יותר ממה שמשלמים הדיירים הנוכחיים, ומשום כך יוציאו את הדיירים הנוכחיים מהבית. לדבריו, בן תורה לא יוכל לעולם להצליח ולעלות בתורה, אם הגעתו לישיבה הייתה כרוכה בהוצאת משפחה מביתה. פעם רכשה הישיבה מבנה על כל דירותיו, ובאחת הדירות נשארה משפחה, פרט שמנע את איכלוס הבנין. למרות שהדבר מנע קליטת בחורים בבניין ועיכובים רבים, לא נתן רבינו שילחצו עליהם לעזוב את המבנה.
פעם הייתה אלמנה שרצתה למכור את דירתה, אולם רבינו נזהר זהירות אחר זהירות במשא ומתן איתה ושלח את אחד ממנהלי הישיבה לרב של החסידות עליה נמנתה אותה אלמנה, כדי להתייעץ איתו איך לנהל איתה את המשא ומתן בצורה שלא תהיה חלילה שום פגיעה באותה אשה.
פעם השתתף במסיבה. כשהגיע הודה לו המארח על כך שפיאר את המסיבה בנוכחותו. אמר לו רבינו ששמח לבוא, אמנם הוא יכול לשהות במסיבה זמן קצר בלבד, משום שהוא ממהר מאד למקום אחר. אמר לו אותו המארח שפלוני אלמוני עומד לדבר והוא אדם שבור וזקוק לעידוד, וביקש מרבינו שיסכים להישאר לזמן קט, לשמחו ולשמוע את דברותיו ורבינו נעתר. הוא ישב והאזין בהקשבה לדברי אותו אדם, גם כשהלה האריך מאד המשיך להאזין לדבריו ברגיעה ולא גילה שום סימני לחץ. כשגמר את דבריו שיבח אותו בלב ונפש, זאת למרות שבעקבות כך נאלץ לאחר מאד למקום אליו היה צריך להגיע.
הכנסת אורחים לפנות בוקר
באחת השנים כשרבינו שהה בקמפ של הישיבה לצעירים של ישיבת מיר שהתקיים בצפון הארץ, יצא בוקר אחד מחדרו בשעת לפנות בוקר והבחין באחד מבני הישיבה שמסתובב מחוץ לחדרו. התברר שמחמת מזג האויר החם והלח ששרר באותם ימים, היה חדרו של הבחור מלא יתושים, ולכן לא יכול היה להירדם.
רבינו שמע את מצוקתו והציע לו מיד בפשטות שיבוא לישון בדירתו, שם אין יתושים. מובן שהבחור לא ידע את נפשו, ראש הישיבה הגדול בכבודו ובעצמו, יכניסו לדירתו שלו. הוא ניסה לומר שיסתדר, אך רבינו טען לעומתו: "הלא אתה לא עצמת עין במשך כל הלילה", והאיץ בו להיכנס לישון בלי אומר ודברים. בלית ברירה נכנע הבחור והלך לישון, למחרת בבוקר כשפקח את עיניו ראה שהשעה מאוחרת והתבייש, אולם בני הבית סיפרו לו שרבינו לא נתן להעירו ואף שמר שלא ירעישו בדירה משום שלא ישן כל הלילה.
פעם אחרת כששהה רבינו בבית אחד מידידי הישיבה, הציץ בעל הבית מחלונו וראה שרבינו שישב ולמד בגינת הבית משוחח עם בנו הקטן בן החמש. כשראה שהדבר מתארך, חשש אולי הילד מפריע לרבינו בתלמודו, יצא לחצר לבדוק מה פשר השיחה. אמר לו רבינו בגילוי לב, בנך עבר פה והתעלמתי ממנו, מה יש לי לשוחח איתו? אולם לפתע הרהרתי בליבי, מדוע איני מתייחס אליו, הלא הוא "נברא", והתחלתי לדבר איתו ומאז אנחנו משוחחים.
באחת החתונות התעורר ספק באחד השמות הכתובים בכתובה, אם ניתן להבין את השם או לא. הספק התעורר תחת החופה, והחליטו לקרוא לילד קטן שיקרא מה שכתוב. לאחר שהילד קרא כפי ראייתו, היה מבין המשתתפים שהתווכחו, האם הילד קרא נכון או לא. בתוך כל להט הוויכוח היה זה רבינו ששם לב שהילד הקטן, שלא הבין בדיוק על מה הוויכוח, נראה נבוך, כאילו הוא עצמו נתון בעין סערת הוויכוח. רבינו הוציא מטבע מהכיס, נתנה לילד ואמר לו: "אתה אמרת טוב!"
רגישות שלא לפגוע
אחד מבני הישיבה בירושלים רצה להתקבל לסניף הישיבה בברכפלד אך רבינו היה סבור שאינו מתאים ולכן לא קיבלו. כדי שלא ירגיש אי נעימות, הציע לו רבינו לקבוע איתו סדר לימוד כל יום בחברותא. כיוצא בזה אירע פעם שאחד מבחורי הישיבה ביקש מאד שיקבלו את אחיו לישיבה, ורבינו היה סבור שאינו ראוי לכך ולא קיבלו, גם במקרה זה הציע לאחי הבחור שלמד בישיבה ללמוד איתו בחברותא.
פעם החליטה הנהלת הישיבה להעביר את אחת החבורות שלמדה באחד מבתי המדרש במשך שנים רבות לבית מדרש אחר. בקשו זאת מהם בצורה עדינה, ואכן האברכים נענו בחפץ לב ועברו מקום, אך רבינו חש שבכל זאת היה לאברכים קשה לשנות לבית מדרש אחר, היות שהתרגלו זמן רב בבית מדרש זה. הוא החליט לקנות לבית מדרש שעברו ספסלים חדשים, כדי שתהיה להם הרגשה טובה. כשבא בפעם הראשונה למסור שיחה באותו בית מדרש, התעניין האם הספסלים נוחים דיים, הוא לא הסתפק בכך, והתיישב כעשרים דקות על הספסלים החדשים כדי לראות אם הם נוחים.
(מתוך 'בכל נפשך')
