אליעזר (לייזר) רוט
קוראי 'לקראת שבת' כבר נחשפו באחרונה מספר פעמים לדמותו המיוחדת של הרב יוחנן בריזל, יהודי קרלינאי, שעוסק בקירוב רחוקים ובקירוב קרובים, ושבאמתחתו אין ספור סיפורים מרתקים מהקורות וההרפתקאות שעברו עליו במהלך עשרות שנות פעילותו.
עיקר פעילות של הרב בריזל היתה באוקראינה, שם עסק רבות בקירוב יהודים לאביהם שבשמים. מאז פרצה המלחמה הוא לא ביקר שם, אבל בקרוב הוא מתכנן לבקר שם בס"ד, לרגל יומא דהילולא של הרה"ק הרבי ר' משה לייב מסאסוב זצ"ל, שבשנים קודמות ייסד הרב בריזל את העלייה לציונו הקדוש.
שוחחנו עם הרב בריזל על פעילותו באוקראינה, והוא שיתף אותנו בשמחה: "המתנה הכי גדולה שאפשר לתת לאדם, זה להחזיר אליו את הבנים שאבדו ממנו", הוא מסביר במתק לשונו, "כביכול, גם להקב"ה אבדו ילדים רבים, אחרי כל הרדיפות של סטאלין וממשיכי דרכו, היהדות בכל מזרח אירופה כמעט נכחדה.
"אבל הניצוץ היהודי נשאר, ואנחנו היינו צריכים להפיח בו רוח חיים, ב"ה פעלנו רבות, אבל עדיין יש עוד יהודים רבים גם באוקראינה וגם כאן בארץ ובמקומות אחרים בעולם, שאפשר לקרב אותם לתורה ולמצוות, וצריכים לפעול עוד ועוד בעניין הזה".
בתוך הדברים מספר לנו הרב בריזל סיפור מדהים, שמשקף את אופי האתגרים איתם נאלצו להתמודד במהלך השנים…
"היהודים באוקראינה היו מפוזרים מאוד, ומנותקים לחלוטין מכל זכר של יהדות. רק הזקנים עוד זכרו משהו, וגם הם זכרו רק מעט מזעיר.
"אני זוכר שכשהגענו לשם ודיברנו איתם על חנוכה, הם לא הבינו על מה אנחנו מדברים בכלל. מה זה חנוכה? חג? מה עושים בחג?
"הלכו לשאול את הסבים והסבתות שלהם, שחלקם דווקא כן זכרו: 'דער יום טוב פון די חנוכה געלט!', הם הכריזו בגאון… 'זה החג של דמי חנוכה'…
"בכל אופן, היה לנו אתגר לא פשוט קודם כל לאתר את היהודים. איך תדע מי יהודי? אם אנחנו רוצים לשכנע אנשים לשלוח את הילדים שלהם לבתי ספר יהודיים שהקמנו, אם אנחנו רוצים לדבר איתם על ברית מילה, על שבת, על כשרות, אתה קודם כל צריך לעשות מיפוי, למצוא את היהודים ואז לפנות אליהם…
"אסור לשכוח גם את הרקע. למה הם לא ניהלו חיים יהודיים? לא כי הם לא רצו, אלא כי במשך עשרות שנים זה היה לא חוקי. זה היה מסוכן מאוד. רדפו את כל הרבנים והמלמדים, את כל השוחטים והמוהלים, דיכאו בכח את חיי היהדות, גרמו לכך שאף אחד לא העז בכלל לדבר על יהדות… עכשיו אתה מגיע אחרי עשרות שנים של דיכוי מוחלט של כל זיק של יהדות, ורוצה שכל היהודים יבואו אליך וישתפו פעולה… זה בלתי אפשרי.
"כמובן ששערי העלייה לארץ נפתחו באותם זמנים, ואכן יהודים רבים עלו לארץ, אבל רבים אחרים לא חשבו על כך. יש להם בית, יש להם עבודה, משפחה, למה לעבור לארץ אחרת, שאפילו את השפה שלה אתה לא מכיר? לכן היינו צריכים למצוא איזה 'טריק' שיגרום להם, לאלו שלא רצו לעלות לארץ, שיבואו אלינו…
"אחת הדרכים בהן השתמשנו, היה לעשות מחנות קיץ לילדים יהודים. קעמפ של שבוע או שבועיים, בעיירת נופש כלשהי, עם אוכל טוב, עם תנאים טובים, הרבה פעילות חווייתית, משהו שיגרום לילדים לרצות לבוא.
"בשנה הראשונה היה קשה לגייס ילדים שיבואו, אבל אחר כך זה כבר היה קלי קלות. הילדים שהיו בשנה הראשונה חזרו הביתה והפיצו את הבשורה, וכל הילדים היהודים האחרים באזור, כבר רצו להשתתף… כך עשינו כמה קבוצות, בכל אחת היו עשרות ילדים, ומהילדים האלו הגענו לכל המשפחות שלהם, הרבה מאוד יהודים נכנסו בבריתו של אברהם אבינו בזכות הקעמפים הללו, הרבה מאוד יהודים שומרים עד היום שבת, מאז הפעילות שעשינו באותן שנים".
**
"באחת השנים פגשנו פתאום קבוצה של יהודים מארה"ב. היתה זאת קבוצה של יהודים חסידיים שבאו לכמה ימים באוקראינה, הם התבססו במעז'בוז', ומשם יצאו מדי יום לנסיעות בכל רחבי המדינה הענקית, כדי לפקוד את קברי הצדיקים.
"אנחנו היינו אז באיזו עיירה קטנטנה במערב אוקראינה, מרחק של כ-300 קילומטר נסיעה ממעז'בו'ז, אבל הם הגיעו לאזור לפקוד את ציונו של ה'ישמח משה' ועוד כמה צדיקים הקבורים באזור, וכך הם נתקלו בנו.
"כמובן שהם מאוד התרגשו לראות אותנו, והתחילו לשאול איך אנחנו מסתדרים עם הילדים, ומה אנחנו עושים איתם. סיפרנו להם על הפעילות, וגם הסברנו איך אנחנו מסתדרים מבחינה טכנית: 'אנחנו משתדלים לתת לילדים אוכל טוב', אמרנו להם, 'יש לנו בשר כשר, חלבי אנחנו לא נותנים להם כי אין לנו מוצרי חלב כשרים באוקראינה, את הלחם אנחנו אופים לבד, ומשתמשים בהרבה פירות וירקות שאין בהם בעיה של כשרות'.
"האמריקאים פתחו עלינו עיניים נדהמות. מה זאת אומרת אין חלבי? בכל אוקראינה אין מפעל אחד שמייצר מוצרי חלב כשרים? למה אתם לא מביאים מאנגליה או מבלגיה, איך אתם מסתדרים ככה חודשים שלמים בלי גבינה או לבן?….
"אחרי כל השאלות הם אמרו לנו: 'תקשיבו, אנחנו הבאנו אתו מאמריקה המון המון מוצרי חלב, מוצרי בשר, נקניקיות, מה לא! בסוף מרוב נסיעות פה באוקראינה, אין לנו זמן בכלל לאכול את כל זה. חשבנו להשאיר הכל לגויים במעז'בוז', לא שווה לנו לסחוב את זה בחזרה כל הדרך לאמריקה, אבל אם אתם רוצים, אתם יכולים לקחת את הכל ולחלק פה לילדים בקעמפ!'.
"סיכמנו איתם שבעוד יומיים, כשהם יסיימו את השהות שלהם באוקראינה, אני אבוא לשם, ואקח איתי את כל מה שיישאר…
"'תבוא עם רכב גדול', הם אמרו לי, 'וקח בחשבון שתצטרך לנסוע בלילה, כדי שהמוצרים לא יתקלקלו בחום היום!'.
"אכן עשיתי כדבריהם. לקחתי טנדר ענק, ונסעתי כעבור יומיים את כל הדרך עד מעז'בוז', שם קיבלו אותי בשמחה גדולה, הם כבר היו בהכנות אחרונות לקראת עזיבה, ועזרו לי להעמיס על הרכב…
"הייתי המום… כשבאוקראינה אומרים 'הרבה אוכל', מתכוונים לכך שיש כמה עשרות קופסאות גבינה עוד עשר חבילות של נקניקיות… בארץ ישראל מתכוונים להרבה יותר, אבל באמריקה! ובכן באמריקה מתכוונים לכמויות כאלו, שאך בקושי הצלחנו להכניס בטנדר הענק שאתו באתי…
"אבל זה לא רק הכמות. גם המגוון והאיכות… מה לא היה שם? גבינות צהובות, גבינות קשות, גבינות מלוחות, רכות, משולשות ועגולות… מוצרי בשר היו שם רק דברים שלא מצריכים בישול, כי לא היה להם מטבח במקום. המשמעות? בלי סוף נקניקיות ופסטרמות מכל הסוגים והמינים… דברים שהילדים האוקראינים לא רק שלא אכלו בחיים שלהם, אלא אפילו לא חלמו שיש כאלו מוצרים בעולם.
"נפרדתי מהם בחום, הודיתי להם מעומק לב ומיהרתי לדרכי. החושך כבר ירד ואני הייתי לחוץ לצאת חזרה, כדי להספיק כמה שיותר דרך לפני השעה 11:00 בלילה…
"ולמה דווקא לפני 11:00 בלילה? כי אני נמצא במעז'בוז', הקעמפ שלנו הוא במערב אוקראינה, בעיירה קטנה בין לבוב (לעמברג) לפערמישלאן.
"באוקראינה היה חוק באותם ימים, שלפיו בשעות הלילה אסורה התנועה של משאיות וכלי רכב כבדים על כבישי המדינה. הרכב שלי ענה להגדרה של 'רכב כבד'… השעה עוד היתה שעת לילה מוקדמת, האיסור עדיין לא נכנס לתוקף, אבל הבנתי שאני לא אספיק להגיע לקעמפ שלנו לפני 11:00 בלילה, ואני נכנס לזמן שבו כבר חל האיסור… נשאתי עיניים לשמים, והתפללתי שהכל יהיה בסדר…
"נסעתי ונסעתי… שעה, שעתיים, שלוש שעות… הדרך לא נגמרת. הכבישים של אוקראינה גם היום הם לא הכי מתקדמים בעולם, במיוחד באזורים הפחות מרכזיים… באותם זמנים זה היה ביתר שאת. כבישים משובשים, מלאי סדקים, אני עם רכב כבד ועמוס לעייפה, התנהלתי לאיטי, והשעה היעודה חלפה זה מכבר, כשאני עובר על החוק מעצם היותי על הכביש. אבל לא היו לי הרבה ברירות, מהסיבה הפשוטה, אם אני אמתין לבוקר, המוצרים עלולים להתקלקל תחת השמש הקופחת בשיא הקיץ, שגם באוקראינה הוא עדיין קיץ…".
**
"הכבישים באוקראינה היו אז חשוכים מאוד, וגם מפותלים למדי. הנסיעה הצריכה הרבה מאוד ריכוז ומאמץ, ובכל זאת, כל הזמן ניקר בראש החשש שמא יתפוס אותי שוטר…
"בעודי נוסע פתאום אני רואה אור כחול מהבהב. אשר יגורתי בא. שוטרים עומדים בצד הדרך, מסמנים לי עם הפנס שלהם שאעצור בצד, וכשאני עוצר מתנפלים עלי בשאלות נוקבות: 'מי אתה? מאיפה אתה? למה אתה נוסע עם רכב כבד בשעה שבה הדבר אסור? מה יש לך ברכב???'.
"אני מסביר להם את העניין, מקרה חירום, ילדים רעבים, אני חייב להביא להם אוכל, אם אני אסע ביום זה יתקלקל, אני ממש מתנצל, בואו תראו…
"פתחתי את הדלתות האחוריות של הטנדר, והעיניים של השוטרים נדלקו כמו פרוז'קטורים… הם בחיים לא ראו כל כך הרבה אוכל…
"בשלב זה המפקד הבכיר תפס פיקוד, השוטרים האחרים רק עמדו בצד ונתנו לו לנהל את העניינים.
"הוא מישש את המאכלים, הסתכל על הכיתוב שכמובן היה זר לו והוא לא הצליח להבין, ואני שאלתי אותו בעדינות אם הוא רעב… אולי הוא רוצה לתת לשוטרים שלו כמה נקניקיות ככה, שיהיה להם בכיף, כי יש לי יותר מדי ואני לא צריך כל כך הרבה…
"השוטר אמר לי שהוא לא יכול לקחת, מה פתאום. זה אסור! הוא מפקד בכיר ולא לוקח שוחד…
"אני טפחתי לו על השכם ואמרתי לו… חכה, לא ראית כלום. בוא תראה מה יש בפנים… לקחתי כמה חבילות של נקניקיות ושמתי בצד, כאילו כדי להראות לו מה יש בפנים, לאחר מכן שמתי שם כמה חבילות של דג מעושן ועוד כמה גבינות מלוחות וכו', רק כדי לפנות מקום ברכב שיוכל לראות…
"ואז השוטר אומר לי: 'נו טוב, למה אני מעכב אותך, הילדים בטח נורא רעבים. יאללה סגור את הדלת וסע מפה מהר לפני שאני אתחרט…'.
"אני כמובן סגרתי את הדלתות, ו'שכחתי' להחזיר לאוטו את כל הכיבוד שהנחתי בצד, כמנחה לשוטרים היקרים… נפרדנו בלחיצת יד הגונה, השוטרים אפילו הצדיעו לי בכבוד על השירות הנפלא שאני עושה למען הילדים היתומים, והמשכתי בדרכי בלי שום הפרעה נוספת…".
**
הרב בריזל מספר לנו שהשוטרים שם דווקא היו עדינים ושומרי חוק… "באוקראינה זה היה די נדיר למצוא שוטר שמתבייש לקחת שוחד… המשטרה שם, וכל רשויות החוק היו מאוד מאוד מושחתות.
"אני תמיד אמרתי, שבאוקראינה אפשר להשיג כל מה שרוצים בתמורה לכמה דולרים. בעבור כמה דולרים בודדים ניתן להשיג שם אפילו 'שונאי בצע' בלי שום בעיה…
"גם כשעברנו בגבולות של המדינה, תמיד היינו מסתדרים בצורה כזאת או אחרת. היינו נכנסים הרי עם כמויות אדירות של מצות, מיץ ענבים, צנצנות של געפילטע פיש, היינו מביאים לולבים ואתרוגים, חנוכיות לחנוכה, תמיד היה סיפור עם המכס בגלל הכמויות. אבל אנחנו היינו רק 'מסבירים' להם שזה 'לחם של פסח', ונתנו להם כמה חבילות של מצות, כדי שיראו שזה לא משהו חשוד. כמובן שזה מגיע בסט יחד עם צנצנת של געפילטע פיש לכל חבילת מצות, וראו זה פלא, המוכסים האוקראינים התלהבו עד הגג מהתפריט היהודי העשיר הזה, וכך למדנו שגם כשאנחנו באים לסוכות עם לולבים ואתרוגים, צריכים להביא גם 'לחם של פסח', והיינו מביאים מצות לסוכות, לחנוכה ולפורים. המוכסים שם כבר הכירו אותנו, והיו מקבלים אותנו בשמחה רבה בזכות מצוות מצה…".
וכאן חוזר הרב בריזל על מה שאמר בתחילת השיחה: "המתנה הכי גדולה שאפשר לתת לאדם, זה להחזיר אליו את הבנים שאבדו ממנו", הוא מסביר במתק לשונו, "כביכול, גם להקב"ה אבדו ילדים רבים, אחרי כל הרדיפות של סטאלין וממשיכי דרכו, היהדות בכל מזרח אירופה כמעט נכחדה.
"אבל הניצוץ היהודי נשאר, ואנחנו היינו צריכים להפיח בו רוח חיים, ב"ה פעלנו רבות, צריך הרבה השקעה וסבלנות, וסייעתא דשמיא, אבל חייבים להשקיע את כל הכוחות, כי עדיין יש עוד יהודים רבים גם באוקראינה וגם כאן בארץ ובמקומות אחרים בעולם, שאפשר לקרב אותם לתורה ולמצוות, וצריכים לפעול עוד ועוד בעניין הזה".