שלום וברכה, רציתי לשתף אתכם בחוויה מדהימה שחווינו ממש לאחרונה.
בימים אלו חל הרישום לישיבות הגדולות, בננו הצעיר ניסה להתקבל לישיבה שמאד רצינו. בננו הגדול כבר לומד בישיבה זו, אך אמרו לנו כי הסיכויים שהצעיר יתקבל הם קלושים מאד, וקשה מאד לכנס לשם.
והנה הגיע יום המבחן. הבן הלך להבחן, וחזר בהרגשה טובה, חילקנו תהילים בין הילדים, התפללנו, קיווינו, ציפינו, הבטחנו 'מזמור לתודה' ו'נשמת כל חי' באם התשובה תהיה חיובית…
המבחן היה בשתיים בצהריים. אמרו לנו כי בדרך כלל אם התשובה חיובית היא מגיע מהר, ואם היא שלילית – היא תגיע יום אחרי או שאין בכלל תשובה.
הזמן עבר ועדיין אין תשובה. המתח גבר. כל טלפון הקפיץ אותנו. הרגשה קשה של חוסר ודאות. התקשרנו לראש הישיבה והוא אמר שרק בשתיים-עשרה בלילה תהיה תשובה. כבר התחלנו להבין שכנראה הוא לא התקבל.
בבוקר התקשרתי לראש הישיבה, והוא אכן אמר שהתשובה שלילית. באותו רגע היה קשה מאד, לא ידעתי איך אני הולך לבשר זאת לבני. נשמתי עמוק, ניגשתי אליו ואמרתי לו את התשובה.
לאחר כמה דקות התחזקתי ופניתי אל בני בנחישות: "רגע, הרי יש מישהו בשמים שאוהב אותך ואותנו והוא זה שהחליט שלא – …זה בטוח טוב! הקב"ה, זה בטוח אתה, זה ממך, ולטובה… בוא נאמר עכשיו מזמור לתודה!" בני, שלא היה נראה בתחילה כמתלהב מהרעיון, הסכים להצטרף אלי לאמירת המזמור.
ואז אמרתי בלבי: 'הקב"ה, אני נכנע לך!' הרגשה של הכנעה אמיתית מלאה את ליבי. החלטתי שאומר עכשיו 'נשמת כל חי' על זה שהוא לא התקבל. אני רוצה לציין שהצלחתי בסייעתא דשמיא להגיד את ה'נשמת', לא בשביל שיקרה נס, בכלל לא היתה נראית לי אפשרות שמשהו במציאות ישתנה. החלטתי לומר את ה'נשמת', כי הרגשתי שלווה ואמונה מוחלטת, שכך הוחלט ממרום וזהו רצון ה', שאני מקבלו באהבה. אמרתי 'נשמת' בהתרגשות גדולה ובמתיקות עצומה.
באזור השעה שתיים בצהריים באותו היום, בננו הגדול התקשר מהישיבה הגדולה, ואמר לנו: "ראש הישיבה ניגש אלי ואמר לי כך: 'נכון אחיך קיבל תשובה שלילית? תתקשר לאבא שלך ותגיד שאחיך התקבל…".
"לב מלכים ושרים ביד ה'"… ברגע שהרגשנו באמת שהכל מאת ה' ולטובה, ברגע שהגענו להכנעה אמיתית ולהודיה כנה ועוצמתית – ה' הפך את הכל, וכנגד ההגיון, בננו התקבל לישיבה שכה רצינו.
שנזכה תמיד לקבל רצון ה' באהבה, ולהודות לו בלב מאמין ונרגש.
(גיליון 'קול תודה' בלק תשע"ט)