"זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע" (ויקרא י"ד, ב')
תפילה להינצל ממחלוקת
אשה אחת שאלה את רבינו איך עליה להתפלל להינצל מריב וממחלוקת. רבינו כתב לה נוסח בכתב ידו:
"יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שניזהר מלשון הרע, ממחלוקת ומשנאת חינם, ותיטע בליבנו ובלב כל עמך בית ישראל אהבה בין איש לרעהו, ויקוים בנו שנמצא חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם".
אגב, תלמיד שאל פעם את אבינו לפשרו של הנוסח "שכל טוב". "וכי יש שכל לא טוב?" שאל.
השיב לו רבינו: "כמה שכל משקיעים הגנבים כדי לגנוב! וכי זה 'שכל טוב'? וכן כל כהאי גונא".
נבלות וטרפות
פעם אמר רבינו ליהודי המעורב במחלוקת:
"אם יספרו לך על אדם שאינו שומר תורה ומצוות שזכה לשוב בתשובה, תבין כי עניין 'התשובה' שלו, שכיון שאכל נבלות וטריפות וכדומה, היו עמו 'נכסים' שעליו להיפטר מהם ולשוב. אבל אתה, שלא אכלת טריפות – על מה יש לך לשוב? אבל דע, שגם לך יש נבלות וטרפות שאתה אוכל, ומה הן? שנאת חינם, מחלוקת ועוד בבין אדם לחברו. ומחלוקת אינה דוקא מחוץ לבית, אלא גם בתוך הבית או במוסד פנימה!"
שנאת חינם
פעם אמר רבינו: "מסתמא גם כמה מהאנשים במחלוקת קמצא ובר קמצא היו אנשים רגילים, אבל כאשר יש שנאה הכל כשר בעיני האדם…"
והמשיך: "אחד מראשוני התלמידים בישיבת ראדין היה רבי אליהו-טוביה שפירא. כאשר הוא הגיע ללמוד בישיבה, עדיין לא היו בה עשרים בחורים. אני פגשתי אותו כאשר היה כבר כבן תשעים שנה, והוא סיפר לי שבראדין התגורר יהודי, שרצה להלשין על חברו בפני השלטונות, שהלא בזמניהם היה על הצעירים להתגייס לצבא הרוסי – אשר כמעט בלתי אפשרי היה לחיל יהודי לחיות בו – וכל אחד עשה השתדלויות שונות כדי להיפטר מהצבא. אותו אחד ביקש להלשין על חברו שהשתמט מן הגיוס, ויש לציין כי על פי רוב הסיבה להלשנות כאלה היתה ממש שטויות. תאוות ההלשנה בערה בו עד כדי כך, שהוא יצא לדרכו מראדין לוילנא כדי להלשין באזני השלטונות (ראדין אינה רחוקה מאד מוילנא). החפץ חיים רדף אחריו כמה קילומטרים והתחנן בפניו שלא ילשין, ולא עלתה בידו, האיש סרב בכל תוקף להימנע מלהלשין.
כאשר הבין החפץ חיים שלא יוכל להשפיע עליו הפסיק את תחנוניו. אמנם, בסופו של דבר היהודי נרגע ולא הלשין על חברו, אבל מעשה זה היה אחד המקרים שהביאו את מרן לחבר את ספרו 'חפץ חיים'.
כך המציאות, שבכל הדורות היו אנשים לקויים בדברים שבין אדם לחברו יותר מאשר בדברים שבין אדם למקום, מכיוון שעניינים אלה אינם נראים איסורים חמורים כמו חילול שבת, אלא בסך הכל מריבות בין איש לרעהו, לכן נכשלים בהם יותר. אך כתוב שעל עבירות שבין אדם לחברו נענשים יותר מאשר על עברות שבין אדם למקום!
עוד סיפר לי רבי אליהו-טוביה שפירא הנ"ל, כי רבה של ראדין נפטר בעקבות דום לב שלקה בו בהיותו בתוך בית הכנסת, וכנראה גם זה היה בסיבת מחלוקת שהתחוללה שם באותה תקופה וציערה אותו מאד".
יצוין, כי לפני המלחמה התנהלה בבריסק מחלוקת בקשר לישיבה. היו כמה שעזבו או עלו לארץ הקודש לפני פרוץ המחלוקת, אבל מאלה שנשארו במקום, רק שניים לא התערבו במחלוקת כלל: רבי משה סולובייצ'יק ורבינו.
פעם אחת, כאשר הזכיר רבינו עובדה זו, אמר: "מי יודע מדוע רק שנינו נותרנו בחיים מכל אותם בחורים, שמא מחמת כך שלא התערבנו במחלוקת…" (אמנם יש לציין כי בפעמים אחרות שבהן הזכיר רבינו את הסייעתא דשמיא הזו, שרק שניהם נותרו בחיים, לא קישר בין הדברים).
(מתוך רבי אהרן ליב – עובדות, פנינים והנהגות מרבינו מרן ראש הישיבה)