הרב אליהו שור
דודי, הרה"ח רבי יעקב רבינוביץ שליט"א, משפיע בחסידות באיאן לצאן קדשים, הוא שסיפר לי את הסיפור דלהלן. וליתר דיוק, ולמען לא נשגה בפרטים כלשהם, אף שלח לי את כל הסיפור בכתיבת ידו המדוקדקת. להלן אף נצטט קטעים ממכתבו זה.
רבי יעקב גדל בנערותו בשכונת רמות פולין, שם התפלל תמידין כסדרן ומוספין כהלכתן בקלויז דחסידי באיאן – רוז'ין אשר בשכונת רמות ברחוב מירסקי. התפילות נערכו בהתרוממות ובהתלהבות כמנהג חסידים ואנשי מעשה, בשבתות כבימים טובים בתפילה ל'קבל ברחמים וברצון את תפילותינו!'
באחת השבתות זה קרה.
או כלשונו הרהוטה במכתבו: "היה זה אחד מהמראות המפחידים ביותר שראיתי בחיי! באמצע קריאת התורה ביום שבת, בקלויז שבשכונת רמות, אחד המתפללים שהקפיד לעמוד בשעת הקריאה צעק לפתע בקול חנוק בבהלה: 'הצלה! הצלה!'
הציבור נבהל ביותר. "מה קרה?" הפנו כולם את ראשם לעברו. "מדוע צריך 'הצלה'?"
אף הבעל קורא עצר ממרוצת שטף קריאתו לנוכח קריאת ההצלה הבהולה. ופני כולם היו מופנות לעבר האיש שעצר את הקהל בקריאת 'הצילו'. הלה לא היה יכול להוציא אפילו הגה מפיו, רק באצבעו החווה לעבר הבניין הגדול שממול…
המחזה שנגלה לנגד עיני המתפללים היכם בתדהמה מוחלטת. הפחד הרעיד אותם תוך שיתוק חושים מוחלט. ופיהם היה פעור נוכח המחזה, ואף לסוגרו לא יכלו…
מה היה המחזה המפחיד שכה הצמית את הקהל, ומה היו סיבותיו? זאת ניווכח לאחר שנכיר קצת את האזור והסביבה. באיזור מירסקי מול הקלויז המדובר שוכן לו בנין ישיבת הר"ן, בנין גבוה הוא בעל ארבע קומות, והוא שוכן על הר גבוה שמצדו האחד תהום פעורה לרגליו!
מחמת גובה הבניין וההר שמתחתיו, הרי שכשהיו עומדים על גגו יכלו להביט להתבונן בכל מרחבי ירושלים רבתי, אפילו בבית המדרש 'בעלזא' הבחינו משם…
דא עקא, שהגג, גדר אבנים רחב סביב היה לו, ומשום מה רק מעקה נמוך וקטן סבב אותו, בלא מעקה ראוי הסוגר את המרחב. הוי אומר גדר קטן שאפשר לטפס עליו ללא שום קושי, עם מעקה נמוך מאוד. מתכון בטוח לאסונות!
בכל העיתים היה גרם המדרגות המוביל אל הגג סגור ומסוגר על מסגר ובריח, אך בשבת זו היתה הדלת לגרם זה פתוחה, משום מה…
שני ילדים, אחים, חמודי עין ומשובבי לב, בנים לאחד ממתפללי הישיבה, התגנבו דרכו ועלו אל הגג בשובבות ילדים… קרבו שני הילדים אל גדר הגג, והתפעמו מהמראות המשכרים ומהנופים המשובבים, הן את כל ירושלים ראו דרכו.
האחד גרר כיסא, הצמידו עד לגדר האבנים הנמוך ונעמד עליו והתבונן באווירה של ירושלים ובאורה, ואילו אחיו התיישב על הגדר ממש (עם מעקה נמוך מאד עליו. מפחיד!) בלא אומר ודברים. כך ישבו שניהם בשלוה מוחלטת ובהנאה גלויה. כאשר, להזכירכם, רק מעקה קטן סובב אותם, ורק את רגליהם הקטנות, אך כל גופם חשוף לרוח השמים ופרציו, וכפסע הוא ביניהם ובין היפך החיים ח"ו!
במראה הזה הבחין המתפלל וקריאת הצלה נפלטה מפיו במהרה. בוקה ומבולקה השתררו בקלויז בן רגע. המראה היה נורא ואיום. מראה של שני ילדי חמד שלא טעמו טעם חטא שיתכן שתוך שניות אינם בחיים! כאשר התרסקות השעיר לעזאזל ביום הכיפורים, אך משל תהיה לנוכח מה שעלול לקרות עמם בהתרסקותם לתהום ח"ו!
המתפללים איבדו מהרה את עשתונותיהם.
חלקם רצו למהר לפתוח את החלונות ולצעוק בקול גדול לילדים שיסוגו במהרה, עקב סכנת החיים הנשקפת למולם. אך קריאה זו היא מתכון בטוח לאסון נוראי תוך שניות, באשר הילדים ייבהלו מאוד ויתחילו להזיז גופם לכאן או לכאן, וכל תזוזה שלהם במיקום הקריטי שלהם – כשרוב גופם נמצא מחוץ לגדר, תרסקם חלילה בצורה מוחלטת אל התהום הפעור!
אחרים רצו לצאת לרחוב להזעיק עזרה מכאן או משם, מתכון שיתכן שאף הוא נידון לכישלון, שכן עד שיזעיקו עזרה, הילדים כבר עשויים חלילה להיות ללא רוח חיים. מאחר, שכאמור, כל תזוזה ולו הקטנה של האחים בעת הזאת יכולה להובילם למוות בטוח!
המצב היה נראה אבוד.
היו גם מתפלים שלנוכח המחזה המחריד, מיהרו לכסות את ראשם בטליתותיהם, לסגור את עיניהם ולאטום אוזניהם, לבל יהיו עדים או נוכחים לאסון הכבד שעלול להתרחש תוך שניות.
בקיצור, אובדן עשתונות מוחלט!!
כאשר בכל העת הזאת יושבים להם שני הילדים על גדר האבן המקיפה את הבניין, רוב גופם חשוף לרוח השמים. וחוץ ממתפללי הקלויז אין איש שרואה אותם ואת האסון הכבד שבדרך…
נראה היה שהרכבת כבר יצאה מן התחנה, לדרך אל-חזור ר"ל. הכל התרחש תוך שניות. הבלבול והפחד שימשו בערבוביא, שיתוק השכל ואיבוד העשתונות היו מוחלטים.
היה רק אחד שלא התבלבל.
החסיד רבי פסח ברנדווין קראו לו.
[במאמר המוסגר מספר דודי: שלדאבונינו נלקח מעימנו ר' פסח זה לפני שנה ושלושה חודשים, בהיותו עדיין צעיר לימים. כאשר מלבד לב הזהב שלו שהיה פתוח לכל אחד ואחד, בפרט לשבורי לב, ידע גם להגיש 'עזרה ראשונה' בכל עת מצוא, ויהודים רבים חבים לו את חייהם. חבל על דאבדין"].
ר' פסח לא איבד את עשתונותיו ולו לרגע. מהרה קלט את המצב לאשורו, ומיד לקח את הפיקוד. הוא הורה לכולם להישאר לשבת בשקט, לבל ינסה אחד לצעוק לעברם לא מעבר לחלון, לא מהרחוב. באשר כאמור קריאה זו, זרז היא להביא אל מותם של הילדים התמימים ח"ו.
תוך כדי כך הסיר את הטלית מעל כתפיו במהרה, פשט את הבעקיטשע ואת הטלית קטן מעל גופו, זרק את צרור מפתחותיו ארצה, ואף את נעליו חלץ בזריזות, ורץ לעבר הבניין ממול.
כל זאת עשה ר' פסח בשניות אחדות תוך הפעלת שיקול דעת מפתיע ובקור רוח מושלם!
אף סיבת התפשטותו מכל לבושיו וצרור מפתחותיו היתה בהשכל ודעה. וזאת כדי שבריצתו אל עבר הילדים ובהשתחלו הגגה, לא ישימו אלו לב אליו. שכן יתכן שאילו ישימו הילדים לב לפתע למבוגר המתקרב אליהם, יבהלו כהוגן ויזוזו על מקומם.
מתפללי הקלויז עקבו בדאגה רבה אחר ר' פסח. כשהם 'משתאים ומחרישים לדעת' היצליח להציל את הילדים ברגע האחרון.
או שמא לא. ח"ו.
הם רואים אותו שועט אל עבר הבניין של ישיבת הר"ן. מטפס במדרגות המובילות לגג בשקט מוחלט, כשהוא צועד על ארבעתיו, לבל ישמע קולו בבואו אל הגג, שכן אם ישמעו הילדים את קולו, יהיה חלילה האסון בדרך מיד. כך עקבו אחריו בסקרנות רבה מהולה בחרדה עצומה.
ולבטח סקרנים אתם. ההצליח ר' פסח אם לא?
נעביר את השרביט לדודי רבי יעקב המתאר את ההתרחשות הדרמטית: "כאשר הגיע ר' פסח אל הגג, רכן על הרצפה כמו נחש, עד שהתקרב אליהם, וכל זאת מבלי שראו או שמעו אותו מתקרב. ואזי התרומם בשקט בשקט מתנוחת שכיבתו, כאשר רק שתי ידיו מורמות אל על. ומבלי שירגישו, לפתו ידיו של ר' פסח את שני הילדים, כשהוא מקיפם ונועלם בידיו לבל יפלו, וכך החזיקם בחוזקה עד שנעמד על רגליו, הורידם בבטחה ושילח אותם לביתם!"
אהה. אנחת רווחה התפשטה בקרב קהל המתפללים שראו בסיום כי טוב, והאיך ר' פסח אכן הצליח להציל את הילדים ממוות לחיים!
[רבי יעקב מוסיף במאמר המוסגר: "אגב, אבי מורי הרה"ח רבי שמואל ז"ל שהיה הגבאי של הקלויז, לא נח אחרי מעשה כזה, ועשה הכול, וכעבור אך ימים אחדים, כבר עשו מעקה גבוה סביב כל הגדר!"]
*
עתה בואו ונחשב חשבונו של עולם.
ר' פסח אכן הצליח להציל את הילדים.
אך את מופע האימים שהתחולל בקרב המתפללים לא הצליח לעצור.
שכן, על אף שבמושגי שעון לא התרחשה הדרמה זמן רב, כדקה וחצי התחוללה כל המהומה, לא יותר, אך במקרים כאלו של פחד וחרדה, ובסיטואציה דרמטית שכזו, הרי שכל שניה נדמית היא כנצח. ובפרט במקרה זה שהחשש לילדים הולך וגובר, והאופק להצלה אין. לבטח צרוב מקרה זה בזיכרונם של המתפללים בצרבת של ברזל כשעות של פחד, אימה וחרדה!
עתה ננסה לדרג את התנהגותם של כל הנוגעים בדבר וכל המעורבים בסיפור. הנכונה היתה אם לא? ובאיזו מידה?
אין ספק שגיבור הסיפור הוא ר' פסח שלא איבד את קור רוחו, ושלט באירוע בהשכל ובדעת, לדעת מה תפקידו והאיך עליו לפעול. אין ספק שהוא הוא הדוגמא לאדם היודע איך להתנהג בכל מצב. קטן וגדול, לפי הצורך.
אין ספק. הוא הבין את העניין, שלט בו, עשה מעשה, והציל חיי נפש של שני ילדי ישראל תמימים וטהורים! שני עולמות שלמים של תינוקות של בית רבן שלא טעמו טעם חטא מעולם!
אין זכות גדולה מזו!
מצד שני, מתפללי הקלויז הרבים אף הם הבינו את גודל הסכנה, והחרדה תקפה אותם בעוצמה. אך הם לא ידעו לתרגם את הרגשות לשפת המעשה, כאשר מבולבלים היו לנוכח הסיטואציה המחרידה ולכן לא עשו מעשה למען הצלת הילדים. זהו חידלון חושים מסוים לנוכח הנסיבות.
ובוודאי אלו שטמנו ראשם בטליתותיהם לבל יחזו באסון המתקרב, אין לך בלבול גדול מזה. (ובכל זאת איננו יכולים לשופטם לכף חובה, הרי במרכזו של אירוע טראגדי היו המה שרוים!)
היחידים שלא היו בליבם כלל לא פחד ולא מורא, היו איך לא – – –
שני האחים!!! הילדים…
הם שהיוו את המקור לדרמה הגדולה. הם ישבו בטח, התבוננו בנופים הקסומים בשלוה מוחלטת, ולא חשו בסכנה הגדולה העומדת לפתחם…
האם זה בא מהפעלת קור רוח? מיישוב הדעת כלשהוא?
לא! לא! ולא!
יישוב הדעת והרוגע בו היו שרויים, נבע אך ורק בשל אי ידיעת מצבם ועתידם, בשכלם הקט לא הכירו את אשר עומד לפניהם, ועל כך שבכל רגע הם עלולים לסיים את חייהם!
זאת אומרת, שישוב דעתם אינו נחשב למעלה אצלם כלל, רק מרוב חוסר שכלם בא להם כך!
ויתכן לומר ש – – –
כך אנו נראים ביום ראש השנה!
עומדים אנו לקראת יום הדין הגדול והנורא, בו יחרץ גורלו של כל אחד ואחד מבאי העולם, אם לחיים ואם למוות, כאשר כפסע הוא אצל כל אחד בין החיים והיפך החיים.
עד שאפשר להגדיר את מצבנו, שאנו מצויים כמעט במצב מדויק של שני הילדים שעמדו על הגדר תוך סכנת חיים עצומה, שיש סיכוי שתוך שניות כבר לא יהיו בעלמא דידן!
כך אנו!
כל אחד ואחד מצוי לפני יום גורלי בו יקבע עתידו בעולמנו דידן, כאשר פסיעה אחת בלתי מחושבת יכולה להיות הרת אסון ח"ו.
הפחד אמור להקיף את כולנו, הן יום הדין פחד אימים הוא משרה!
אך משום מה ישנם כאלו שאינם מבינים את משמעות יום הדין ופחדו, ואינם מתעמקים בהשלכותיו. ולכך כשמגיע יום ראש השנה, הרי הוא בשבילם אך יום חג, וההכנה לקראתו מסתכמת בדאגה ל'סימנים' השונים, לקניית המקום המכובד בבית הכנסת ולבגדי החג. בכך מסתכמת הכנתם ליום הדין!
אף במהלך יום הדין עצמו נתונה דעתם כל העת לגודל הקהל, לרוחב הפארענטשע'ס בחצרות הצדיקים השונים, לסלסולי החזן בקטעים המרגשים ולאי הצלחתו של הבעל תוקע בהשמעת תקיעותיו….
בהבלים אלו נתונים דעתם. רק לא במהות יום הדין ובמעשים והפעולות שתובעים מעימנו בעקבות כך!.
מרותקים הם לנופים הקסומים – הקהל, החזן ובעל התוקע, ואינם שמים לב שהגדר יכולה להתמוטט בכל רגע ואזי כבר יהיה מאוחר…
והרי בהצלת עולם מלא אנו עוסקים, שכן כל אחד כלפי עצמו, הרי הוא עולם מלא, וחובה עליו להצילו ע"י עצמו!
וכיצד יתמכר לנופים הקסומים ויתעלם מהתכלית האמיתית של יום הדין?!
*
נעבור לסגנון אחר של אנשים.
ישנם כאלו שאכן מבינים את משמעות יום הדין ופחדו, אך מרוב פחד וחרדה הרי הם מבולבלים לגמרי ואינם יודעים מימינם ומשמאלם.
תוהים באיזה קטע לכוון, איזו קבלה טובה לקיים, ובמה לגשת אל ימי ראש השנה.
רק את החרדה הם מרגישים. אך היא אינה גוררת מעשה בעקבותיה, והתוצאה היא שהם טומנים ראשם בטליתותיהם כתוצאה מהבלבול הנרחב בו הם שרויים!
*
לעומתם ישנם יהודים שהם, כר' פסח בסיפורנו… מבינים את משמעות יום הדין ופחדו, ויודעים הם גם את אשר מוטל עליהם לעשות ולפעול. בהתאם לכך הם תופסים פיקוד, מכריחים את יצר הרע לזוז הצידה, ופועלים באופן אקטיבי להינצל ביום זה ולהיכתב בספרן של צדיקים!
הם מכוונים בתפילה כראוי, שופכים הם ליבם כמים ומתחננים קדם מרן די בשמיא שיוציאם זכאי בדין.
ובמקביל אינם מסתפקים רק בתפילה, אלא אף משתדלים לעשות מעשה, בקבלם עליהם 'קבלות טובות', לשנות את הרגליהם הבלתי נכונים, ומשתדלים לעמוד בהם. ועל ידי כך זוכים הם להינצל ביום דין זה, להיכתב ולהיחתם בספרם של צדיקים גמורים ביום ראש השנה.
וזוכים הם – – –
להציל עולם מלא מרדת שחת.
עולמם שלהם!!
חיזוק
בהמשך לדברים
בבחרותי זכיתי ללמוד בישיבת מיר מ"ע
בסעודות ר"ה נהוג בישיבה כי הגאון הרב אברהם סגל שליט"א יורד ונושא דברים בסעודה לבחורים
עד היום זכורני את דרשתו הקבוע בה הוא מתאר תינוק שמתקרב לקצה של גג וכיד ד' הטובה עליו
מקרב לכולם את חשיבותו של הדין ועד כמה הוא מכריע
התיאור הנ"ל מוציא את דרשתו ממשל ומחבר אותה למעשה שהיה
תודה רבה על כל הדברים המיוחדים
בברכת
שנה טוב