בפרשתן (לב, כה) "וייוותר יעקב לבדו וייאבק איש עמו עד עלות השחר", ובמדרש (בראשית רבה עז, א) הסמיכו את הפסוק (ישעי' ב, יא) "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא". ומבאר הרה"ק רבי יצחק אייזיק מקאמארנא זי"ע, דבא לומר שאל תתמה איך גבר יעקב על שרו של עשו, הרי 'מלאך' הוא ובוודאי לאם היה 'וייאבק' עמו כמריבת אנשים שמכין זה את זה בגופם, ובמה הכניע יעקב את המלאך? לזה הסמיכו את הפסוק "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא", לומר שיעקב אבינו בתוקף אמונתו לא ראה לנגד עיניו את שרו של עשו, אלא את ה' לבדו. ובאמונתו זאת זכה להפיל ולהכניע את שרו של עשו.
וזהו שנאמר בהמשך הענין (פסוק לא) "ויקרא יעקב שם המקום פניאל כי ראיתי אלוקים פנים אל פנים ותינצל נפשי", שעל ידי שראיתי אלוקים פנים אל פנים – שגם כאשר התגבר שרו של עשו ראה את כוח האלוקות שבו, על כן ותינצל נפשי.
פעם אמר הגה"ח רבי חיים ווערנער שליט"א להרה"ק ה'נתיבות שלום' זי"ע אחרי איזה פייערדיגע שמועס (שיחה 'בוערת' ונלהבת): "היום הרגשתי שהדיבורים היו מכוונים ומדויקים עבורי". אמר לו ה'נתיבות שלום': "אף אני אמרתי כיו"ב להרה"ק ה'בית אברהם' זי"ע אחר שיחת קודש ששמעתי ממנו, ואמר לי הרבי בדרך מעשה ומשל: פעם נכנס יהודי אל ה'חייט' לקנות לעצמו מעיל מכובד ומפואר. בהיותו שם לבש על עצמו איזה מעיל, נענה בהתפעלות ואמר: 'הרי זה בדיוק תפור עלי ומתאים למידתי'. אמר לו החייט: 'אז ס'איז גוט פאר דיר, נעם זיך עס (אם זה מתאים עבורך קח לך את זה), כאומר, נו, אם הדיבורים היו מכוונים אליך קח אותם והכנס אותם בלבך עמוק, העיקר 'למעשה'".
מעשה בשני ידידים ששוחחו ביניהם אודות השר שבמדינתם. פתח האחד לדבר בגנות השר, על רוע לבו ומעלליו שמתנכל לבני העיר; ויענהו רעהו ויאמר: "הרי 'לב מלכים ושרים ביד ה'", נענה ואמר: "אכן כדבריך, אך אני מדבר לולא זה…". אמר לו השני: "הנך דומה להאי גברא שהזמין אצל רעהו שיבשל עבורו את כל מאכלי השבת. ממחרת השבת, נפגשו השניים, ושאלו רעהו: 'נו, איך היה ה'טשולנט' שלי?', ענהו רעהו הראשון: 'צר לי לומר לך, אבל לא 'עונג' ולא 'כבוד שבת' היה בו, מכיון שהעמסתו בשפע גדול של מלח ושאר דברים חריפים, וממילא לא היה ראוי לאכילה כלל'. החל 'המבשל' להצטדק, וכה אמר: 'דל מהכא את המלח ושאר חריפי הטעם, האם היה הטשולנט טוב…'. אחי ורעי אהובי וידידי, האומר שמאמין הוא בה' אך הנהגתו בפועל מלאה חששות ופחדים, השתדלויות יתרות או מחשבות והרהורים שפלוני עשה כך ואלמוני כך, הריהו ממש כאותו מאכל המלא במלח ושאר דברים חריפים שאין לו כל טעם; וכמו שאי אפשר להפריד בין המאכל לתבלין שבו, כך מחשבותיו ומעשיו של האדם הם חלק מאמונתו הפנימית, ואי אפשר לצפצף 'בטחון בטחון' בפיו ובפועל לחיות באופן שהוא סותר את הבטחון".
סיפר הרה"ק רבי מאיר מפרמישלאן זי"ע: "פעם נסעתי בעגלה בימות החורף יחד עם מורי ורבי הרה"ק רבי מרדכי מקרעמניץ. במהלך הנסיעה נסענו במקום מדרון משופע, והיה נדמה שהעגלה עומדת להתהפך בעוד רגע ורציתי לקפוץ בזריזות מן העגלה החוצה, אבל הרה"ק מקרעמניץ אחז בי בידו הקדושה ואמר לי: 'שב במנוחה, לא יאונה לך כל רע'. וכך היה, העגלה עברה את מקום המדרון בשלום. אבל כעבור זמן, בעוד העגלה נוסעת במקום מישור בדרך חלקה, לפתע פתאום נתהפכה העגלה וכולנו נפלנו על השלג. נענה הרה"ק מקרעמניץ ואמר לי: 'נו, דו זעהסט (אתה רואה)', אבל לא הבנתי למה כוונתו.
"רבות התבוננתי בדבריו, מה רצה לומר לי – מה הנני רואה, לאחר זמן רב הבנתי שנתכוון לרמוז לי הוראה בעבודת ה': פעמים שהיהודי מהלך בדאגה, שמא ייפול ח"ו ברשתו של היצר הרע הפורש מכמורת לרגליו, ואז הקב"ה אכן עוזר לו שלא ייפול ברשתו של היצר. אבל כשהיהודי מדמה בעצמו שהוא הולך בדרך הישרה, ואינו מעלה על לבו כלל שהיצר עומד להפילו ברשתו, דווקא אז הוא עלול פתאום ליפול לבאר שחת".
גם בזה יש לרמז לעניין האמונה. כי המאמין בה' וזוכר ממנו בכל עת ושעה לא ייכשל ולא ייפול. אמנם אם ח"ו ישכח וירגיש שאינו צריך סעד לתמכו ממעל על כל צעד ושעל, זה מסוכן ליפול אף בדרך מישור וחלקה.
***
בפרשתן (לג, יז) "ויעקב נסע סוכותה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סוכות על כן קרא שם המקום סוכות". וצריך ביאור, וכי דרכו של עולם לקרוא שם ע"ש מדור הבהמות ולא ע"ש מדור האדם… אלא ביאורו שעיקר החשיבות הן הפעולות שעשה עבור אחרים, וכגון 'אנשים' המתנהגים אליו כבהמה שאינה רואה אחרים (אלא את עצמה ואבוסה), כי זה כל קנינו של אדם, מה שעושה ונותן עבור זולתו, ולא קרא שם המקום 'בית' על שם מה שבנה לעצמו ('שבט הלוי' עה"ת ד"ה קטנתי, ועוד).
בימי קדם היה הגה"ק ה'בית הלוי' נוהג בצאתו מעירו לפשוט מעליו את בגדי הרבנות והיה לובש בגדים פשוטים עם קסקט לראשו כדי שלא ירגישו בו עוברי דרכים. פעם באמצע נסיעתו נפתחו ארובות השמים וגשמים עזים ניתכו ארצה עד שכבר לא יכלו להמשיך בנסיעה. משראה כי בבית פלוני עדיין דולק האור מיהר לדפוק על שעריו. מתחילה לא פתח בעה"ב את הדלת, ואף משפתח לא הסכים כל כך במהרה להכניסו בצל קורתו, ורק לאחר תחנונים כי הקור בחוצות מסוכן לעוברים ושבים הסכים היהודי והכניסו לביתו, והשכיבו בפינת הבית בביזיון נורא. והנה, לא עבר זמן ארוך, הגיעו 'אורחים' לאותו הבית – ה"ה 'מורו ורבו' המובהק של בעל הבית, הרה"ק רבי אהרן מקוידינוב זי"ע עם כמה מחסידיו. מיד העלה בעה"ב את האור בכל הבית והגיש לפני האורחים כסעודת שלמה בשעתו. כשעבר הרה"ק מקוידינוב בדרכו ליטול ידיו לקראת הסעודה נחרד לראות את ה'בית הלוי' שוכב על הארץ בבזיון נורא, ומיד נזדעק על בזיון כבוד התורה… ומיהר להקימו מן הארץ וכיבדו ביותרת הכבוד.
כשמוע כן בעל הבית ש'אורחו' הראשון אינו אלא אותו 'גאון' שכל בני ישראל חרדים למוצא פיו, ניגש אליו בדחילו ורחימו וביקש 'מחילה סליחה וכפרה' על מעשיו שלא ייעשו… אמר לו ה'בית הלוי': בהקדמת הכתוב בפרשתן (לד, ז) שאמרו בני יעקב על דבר מעשהו של שכם בן חמור, "כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב וכן לא ייעשה". ולכאורה צריך ביאור כפילות הלשון, כי בתחילה פתחו "נבלה עשה" והוסיפו "וכן לא ייעשה". אלא ביאורו, שבני יעקב אמרו כי נבלה עשה כלפי אחותם – בת יעקב, והוסיפו שעל זה גופא היינו יכולים למחול על כבוד בית אבא ולהניח לו, אך הלוא וכן לא ייעשה – הוא עשה דבר שאין לעשות עם שום בר ישראל, יהיה מי שיהיה, ועל כך אין להם סליחה ומחילה ואחת דתם למות.
ובזה סיים ה'בית הלוי' ואמר: "על מה שפגעת בכבודי בתור הגאון הגדול הנני מוחל וסולח לך מחילה גמורה, אבל השפלה נוראה כזאת אסורה להיעשות עם שום אדם מישראל, אפילו הפחות שבפחותים, על כך אינני יכול למחול ולסלוח לך עד שתעדן את מידותיך המגונות ותלמד הכנסת אורחים מה היא. על כן, בוא נא עמי לביתי אשר בסלוצק למשך שבועיים ימים…". וכך הווה, במשך שבועיים שימשו ה'בית הלוי' בעצמו, מבלי תת לשום אדם לשמשו, אלא הוא בכבודו ובעצמו עמד ודאג לכל צרכיו ושימשו במסירות, עד שהיטיב לראות 'מידות' ו'טוב לב' מה הם.
סיפר הג"ר שלום שבדרון זצ"ל, שכאשר נודע לידידיו בירושלים שמדי פעם הוא נוסע לבני ברק אל החזו"א, ביקשו ממנו פעמים די תכופות לנסוע במיוחד כדי לברר ולשאול את החזו"א שאלות שונות. משנשנה הדבר מספר פעמים שאל את החזו"א אם מחויב הוא להיענות לבקשתם ולבוא במיוחד מירושלים לבני ברק, שהרי הדבר כרוך בביטול תורה… השיבו החזו"א: "חסד איז די פינטאלע פון די נשמה" (חסד היא הנקודה הפנימית של הנשמה. הובא ב'מעשה איש' ח"ג עמו' קפח).
סיפר הגה"ח רבי חיים ברים זצ"ל, שפעם התנצל הג"ר משה יהושע לנדא ז"ל בפני החזו"א על עיסוקו בענייני חסד (שגוזל מזמנו), א"ל החזו"א: "תורה אינה חכמה, התורה היא נשמה. וכשאדם עושה חסד עם זולתו נשמתו מתעלה והוא מבין ומשיג בתורה ביתר שאת וביתר הבנה (ואינו ביטול תורה אלא הכנה להתעלות בתורה)".
ידוע ביאורו של הגה"ק ה'חפץ חיים' זי"ע (ח"ח עה"ת עמו' קח) בנוסח ברכת 'בורא נפשות'. וביאורו: "בורא נפשות רבות וחסרונן, הקב"ה ברא ויצר בעולמו נפשות רבות, ולכל אלו הנפשות יש חסרונן – איזה מחסור – זה בחסרון מעות ורכוש וזה בחסרון קרובים וידידים, צורכי רפואה, יש החסד מעט דעה או כל שאר חסרונות. וכן מאי טעמה התקין כך הבורא את עולמו – על כל מה שבראת, להחיות בהם נפש כל חי – כדי להחיות את אנשי העולם, כי יסוד העולם כולו לתת ולהעניק איש לרעהו כל אשר יחסר לו".
ומעשה היה באחד שישב אצל ה'חזון איש' ואמר לו: "כל קיומי וחיותי יש לי מלהיטיב לזולתי, כי זה חיי ואורך ימיי…".
פעם שמע הגר"ש רוזובסקי זצ"ל איך שיהודי מסביר לרעהו בשבח ומעלת אמירת 'גוט ווארט' (דיבורי חיזוק ועידו) שהרי "זה נהנה (מי שנאמר עליו) וזה לא חסר(מי שאמרו)". נענה הגר"ש ואמר: "אה, זה נהנה וזה נהנה… שכידוע ל'מבינים' איזה 'טעם טוב' יש לה לאמירת גוט ווארט ברוחב לב טוב לרעהו".
(באר הפרשה – וישלח תשע"ט)