מדינת ישראל מציינת שוב את 'יום הולדתה'

בימים שבהם מדינת ישראל עומדת שוב, מול שורת איומים ביטחוניים שאין להקל בהם ראש, קל להבין את התסכול בירושלים, לנוכח הצביעות העולמית ששוברת בכל פעם מחדש שיאים חדשים.

כל כך הרבה עוולות ופשעים נגד האנושות, מתבצעים מידי יום ביומו ברחבי העולם. חלקן בתמיכתן הישירה ובעידודן, של כמה מהמדינות היושבות ליד שולחן מועצת הביטחון של האו"ם – והארגון הבינלאומי שותק, או יוצא ידי חובה במחאה מדוקלמת. רק מדינה אחת מצליחה לאחד נגדה את הדיפלומטיה העולמית, וזאת למרות שהיא 'הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון'. קשה לחשוב על עוד עם בתבל, שהעולם היה מפעיל כלפיו אמת מידה כה מעוותת.

מזה שבע שנים נמשכת מלחמת האזרחים בסוריה. למעלה מחצי מיליון בני אדם נהרגו. יותר מארבעה מיליון נמלטו מהמדינה, עוד כפול מהמספר הזה, הפכו פליטים בארצם שלהם, וסופה של המלחמה אינו נראה באופק. איפה האו"ם? מה עושה מועצת הביטחון? איפה 'המצפון העולמי' שיוצא מגדרו לנוכח 'הסבל הפלשתיני', 'הבניה בשטחים הכבושים' או מותו של עיתונאי פלשתינאי שהתקרב לעבר גבול עזה-ישראל, בעיצומה של פרובוקציה חמאסית?

האו"ם, בדיוק כמו מרבית מדינות המערב, החליט בפועל לעמוד מנגד, שעה שאלפי אזרחים נטבחים מדי יום, כאשר אנשיו של בשאר אסד, בסיוע הצבא הרוסי, מטילים חביות נפט בוערות על בנייני מגורים, משמידים בעזרת פצצות שכונות שלמות, ומטילים פצצות כימיות, שקוטלות אנשים, נשים, טף וזקנים ללא אבחנה. איזו צביעות!

אין שום היגיון ברדיפת ישראל, בעיצומה של תקופה בה ידו וחרבו של האיסלאם פועלות בכל מקום אפשרי, כולל בבירות מדינות אירופה. אין כל סיבה שמדינות שאין להן שום עימות עם העם היהודי – יהפכו למצדיקי רוצחי אנשים נשים וטף, יחברו לרודפים במקום לעודד את הנרדפים. יש רק סיבה אחת, שהוכחה שוב ושוב לאורך ההיסטוריה: שנאת עולם לעם עולם, אותה שנאה שירדה מהר סיני כלפי העם הנבחר, ומעולם לא פסקה.

מתברר שוב, כמה נואל ואווילי היה הרעיון המשכילי, כי אם רק 'נהיה ככל העמים' – תפסק השנאה כלפינו.

באינספור תחומים, רואה מדינת ישראל את עצמה כחלק מאותה 'משפחת העמים', כחלק בלתי נפרד מאירופה, כחוליה נוספת ב'תרבות המערב'. היא עושה הכל, כדי למחוק ככל שניתן את סימני ההיכר המבדילים בינה ובין 'מדינות מתוקנות'. מדינת ישראל חברה ב-OECD , שולחת נציגים לתחרויות ספורט, תרבות וזמר אירופאיות ובינלאומיות – ומשוכנעת כי להוציא מיעוט אנטישמי קטן, העולם רואה בנו שותף טבעי ואינטגרלי.

אבל כל זה לא עוזר. ב'רגע האמת' העולם מתנהג כפי שהתנהג לאורך כל ההיסטוריה, ואדרבה, הוא אף מחריף את התנהגותו הצבועה כלפי היהודים.

רבינו הנצי"ב מוולאז'ין זצוק"ל, לימד כלל ברזל אודות צורת ההתנהגות של יהודים בין גויים, אותו ביסס על אמרתו של בלעם בן בעור: "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב", וכך פירש הנצי"ב:

כאשר ישראל הם "עם לבדד", אזי "ישכון", כלומר: ישכון במנוחה. אולם "ובגויים", כלומר: בשעה שהוא מתערב עם הגויים – "לא יתחשב", לעולם הוא אינו נחשב לעם בפני עצמו, אלא הוא נרדף ומבודד על ידי הגויים.

כנראה שבצוק העיתים אנו זקוקים ל'תזכורות' לכך, והעולם טורח לספק לנו אותן שוב ושוב, בשפע, בכל שפה אפשרית.

בפרט נדרשת התזכורת הזו בימים אלו, בהם מדינת ישראל מציינת שוב את 'יום הולדתה', המסמן את ה'מהפך' שחוללה בדמותו של היהודי ה'גלותי' שהפך ל'צבר מערבי'. אם היה מי שחשב שהשלת סממני היהדות תשפר את 'אהדת העולם' לבני העם היהודי – העולם הצבוע טורח להזכיר לנו כי אין כל חדש תחת שמש העמים. העולם זוכר היטב כי 'הישראלים החדשים' אינם אלא צאצאי היהודים, שמאז ומעולם הוא אהב ואוהב כל כך לשנוא. הלכה היא!

י.נ.

(מתוך "יתד נאמן" ניסן תשע"ח)