אם יתן לי בלק מלו ביתו כסף וזהב
חז"ל הקדושים אומרים במסכת אבות (פ"ה מי"ט), כי מי שיש לו עין טובה ונפש נמוכה ורוח שפלה הוא מתלמידיו של אברהם אבינו, ומי שיש לו עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה, הוא מתלמידיו של בלעם הרשע.
אחת המידות היותר קשות ויותר מגונות היא מידת הקנאה, כי לא רק שהמקנא אינו מרוויח מכך דבר ומעיד על עצמו שאינו מאמין באמונה שלמה שהקב"ה זן ומפרנס לכל ונותן לכל אחד ואחד כפי מעשיו וכפי רצונו של הקב"ה, יש בקנאה עניין קשה באופן מיוחד לעומת שאר המדיות הרעות, כי המקנא, לעולם לא יבוא על סיפוקו.
מספרים על אחד העשירים הגדולים בעולם, שפיתח חברת תוכנה והתעשר ממנה עושר אגדי, ובכל זאת, הוא עסוק יומם ולילה ברדיפת מתחרים ורמיסתם, וכל אימת שיש איזו חברה שמתחילה מעט להתרומם הא ממהר לקנות אותה או לרמוס אותה בדרכים העומדות לרשותו, כדי שלא יעמדו לו מתחרים, וזאת על אף שאינו יודע כיצד יוכל לבזבז את ההון העצום שצבר עד כה, וגם אם יחיה כל ימיו בבזבזנות מוחלטת הוא ובניו וזרע זרעו, עדיין לא ייגמר הכסף שנמצא ברשותו.
לעומת זאת, אדם הזוכה לטהר את מידותיו כראוי, אינו מקנא בזולתו, ואפילו מוכן לתת את שלו לחברו.
בהקשר זה נביא את המעשה שנהג הגה"צ רבי שלום שבדרון לספר בהזדמנויות רבות, ואנו מצטטים אותו מתוך הספר 'קול חוצב':
הרב מפוניבז' שהה באזור מרכזי בשיקאגו. הוא עמל להכשיר את הקרקע שתצמיח פירות למען ישיבת פוניבז'. מנהגו היה למסור שיעור ל'בעלי בתים', ורק אחר כך לבקשם כסף בשביל החזקת התורה. תורה, ואח"כ קמח…
באותם ימים הגיע לשם גם שליח של ישיבת ונברדהוק בבני ברק, הוא הזדמן לבית הכנסת שבו נמסר באותה שעה השיעור בגמרא מפי הרב מפוניבז', השליח הבין על אתר, שהוא – אין לו מה לחפש כאן. אם הרב מפוניבז' כבר במקום – חבל לו על הזמן. "אבל אם כבר נמצאים במקום, חבל להחמיץ שיעור מפי הגאון מפוניבז'", הרהר השליח בינו לבינו, הוא התיישב בירכתי בית הכנסת והטה אוזניו לשמוע.
עם תום השיעור, הגביה הרב מפוניבז' את קולו בהתרגשות: "יושב כאן בבית הכנסת יהודי נכבד, תלמיד חכם מבני ברק. הוא נכנס בצינעה לבית הכנסת והתיישב בספסל צדדי. דעו לכם שהאיש הלזה כיתת את רגליו עד לכאן בשביל החזקת תורה כשליחה של ישיבת נוברדהוק בבני ברק. הרב דיבר בהתלהבות בשבח הישיבה ובחיוב החזקתה, וכסיים את דבריו הנרגשים ניגשו הכל לתת לאותו תלמיד חכם 'מתן' ד לשלום… ישיבת נוברדהוק צברה באותו בית כנסת סכום נכבד להחזקתה.
עם צאתם מבית הכנסת רץ היהודי לרב מפוניבז' בהתפרצות של רגשות: "עמלת כל כך קשה, כבד הרב, גם הכשרת את הקרקע והקדשת מזמנך היקר – שעות רבות – למעל ישיבתך – ישיבת פונבז', נסעת כברת דרך ארוכה עד כאן, ובסופו של דבר כשהכסף כמעט באמתחתך – הפנית את הכל לישיבת נוברדהוק, לישיבה שלי – לא לישיבה שלך… מה עשית??? מדוע עשית זאת?
הרב הביט עליו במבט רחב האופק, באותם עינים שהדאגה לכלל ישראל נשקפה מהן תמיד, והשיב: "יקירי וחביבי, האם בתורת ה' יש שלי ושלך? וכי בהחזקת תורה יש 'מיינע און דיינע'?!… מטרתינו להרבות תורה בישראל ומאי נפקא מינא… אדרבה! יתרבו ספסלי הלומדים בכל אתר ואתר בכל פינה".