באנו לניחום אבלים?
1
לא מעט אנשים מרגישים כשהם באים לבית הכנסת בתשעה באב כמי שנכנסו לניחום אבלים, כביכול באו להשתתף בצערו של הקב"ה שביתו נחרב. אולי הם גם נסערים וכואבים לשמע הזוועות שבמגילת איכה ובקינות, אבל פחות מרגישים שהאבלות הזאת נוגעת בהם באופן אישי.
התופעה הזאת אינה מפתיעה, כי היחס המפלה בין חגי ישראל לבין תשעה באב הוא לא נדיר; בעוד שאת החגים אנו תופסים כימים שבאים להעניק לנו משהו באופן אישי, כל אחד בהתאם לרמתו הרוחנית – מחופשה וחוויה משפחתית, ועד הזדמנות של קירבה לבורא עולם בקיום מצוות החג, בתפילות ובשירת ההלל, ובהנאה מלימוד התורה מתוך מנוחת הנפש – הרי שאת ימי האבלות אנו פחות תופסים ככאלו שנועדו להעניק לנו משהו אלא דווקא להיפך – כביכול באים 'להוציא' מאיתנו רגשי צער על חורבן הבית שארע לפני כמעט אלפיים שנה. אנו עושים את הנדרש כדי למלא את החובה הזאת אבל לא משיגים הרבה מעבר לכך.
התפיסה הזאת היא טעות ביסודה. פירוש המילה 'מועדים' – אלו ימים בהם אנו צועדים למקום שנועד עבורנו – כמו 'אוהל מועד', כדי להתרומם למצב של חיבור – כמו 'ונועדתי לך שם', בהתקשרות אל המעל והמעבר למצבנו שבשגרה, מפני שהקרבה האלוקית שהתגלתה בניסים שהיו באותם זמנים חוזרת ומאירה מידי שנה והיא הזדמנות עבורנו לגדול, להתקרב.
גם תשעה באב נקרא מועד – קרא עלי מועד לשבור בחורי – ולמרות שהוא מסמל את נקודת השפל של גילוי הקשר בין ישראל לבורא עולם, בכל זאת גם הוא מהווה נקודת זמן שנועדה לחבר אותנו לאיזה גילוי והארה ולהעניק לנו הזדמנות לגדול ולהתקרב, עד כמה שהדבר נשמע סותר את עצמו מיניה וביה.
2
שתי רגשות הנוגעות בעצם מציאות החיים ניצבות זו לעומת זו – השמחה והאבלות.
השמחה במהותה היא ביטוי של תחושת הקיום, וככל שהקיום מבוסס ופורה כך מתעצמת השמחה, וכן להיפך, החלשות תחושת הקיום ממעיטה את השמחה.
השאלה הנוקבת והמייסרת כל אדם הכנה עם עצמו היא – איך אפשר לשמוח עם קיום שהוא בעצם תהליך מתמשך של חדלון כששעון העצר החל בספירה לאחור ברגע הלידה? העולם טועה ומגדיר כשמחה ריגושי הנאות או אפילו פרצי הוללות של היסח דעת ובריחה מן העתיד המאיים, זה יכול להיות הכול, אבל שמחה אמיתית זה לא.
ואכן, אם נתבונן ניווכח כי השמחה האמיתית, הפנימית, נמצאת דווקא במקום בו הקיום מתחבר אל מעבר למציאות של האדם – נישואין והעמדת תולדות. כאשר הקיום העצמי שלו מתפשט חוצה למציאותו המוגבלת והמאוימת הוא חש בשמחה קיומית כנה.
וכשם שהשמחה היא ביטוי הקיום כך האבל מבטא את ההעדר. ומשום כך, תחושת האבל באובדן מישהו אהוב לכאורה לא אמורה הייתה להמשיך מעבר לרגעי האובדן, משום שככל שהקיום האישי נמשך למרות האובדן, הרי יש כאן מצב של קיום ולא של העדר.
ובהכרח שהאבל הוא על העדר הקשר והחיבור עם אותו אהוב, ואובדן הקשר הזה אכן מתמשך במקביל לקיום העצמי, ואילולי הגזירה על המת שישתכח מן הלב היה האבל הזה בכל תוקפו מלווה את חיי האדם ככל שתחושת אובדן הקשר עדיין פועמת בקרבו.
3
כל זה הוא משל לקיום האמיתי של האדם כשהוא מחובר לעולם שמעבר – אל שורש נשמתו מן העליונים, והוא יונק חיותו ממקור נביעתו הנצחי. וככל שהחיבור הזה איתן כך יש לו קיום אמיתי, ממנו תעצומות השמחה הפורצת גם מחסומי סבל וכאב, שמחה שאינה תלוית חומר. זהו סוד שמחת החיים הפלאית של עמלי התורה מתוך צער ועוני – הדבקים באלוקים חיים. זאת שמחת החיים היהודית היונקת מן הקיום הנצחי של הרוח גם במצור ובמצוק.
החיבור הזה לקיום האמיתי נמצא ומופיע אצל כל יהודי ברמות שונות, בהתאם למצבו הרוחני. אולם על פני מעגל השנה מופיעות נקודות חיבור לקיום העליון המתפרצות אל מעבר למצבו הרגיל. כל חג ומועד ונקודת הגילוי הייחודית שלו, אבל המשותף לכולם הוא גילוי הקשר הנצחי באהבת ה' לעמו, ומכוח החיבור לגילוי האלוקי הזה נוסק היהודי לגבהים המשפיעים על מצבו אף בהמשך ימי החולין. לכן אין לנו בכלל יכולת לדמיין איך היו נראים יהודים פשוטים שעלו לרגל שלש פעמים בשנה ושמעו את ההכרזה ממיסת הלב 'ראו חיבתכם לפני המקום' למראה הכרובים המעורים זה בזה.
זאת ועוד, עצם קיומו של בית המקדש הנקרא בית חיינו, מקום בו נושק עולם חולף לעולם הנצח – העניק לנו את האפשרות ליצוק תוכן נצחי לחיינו. קורבנות הציבור שעלו מדי יום על המזבח בשליחות העם כולו ועבודת המקדש עם גילויי הניסים התדירים שסביבה היוו את פעימות הדופק של לב האומה היונקת את חיותה וקיומה מן העליונים.
4
את הקשר הזה אבדנו.
נזרקנו לעולם בו הקיום הוא עלוב, אנו מנסים לזרום עם כולם ולחוש את הקיום בהוויה החולפת, מתרגלים לשמוח 'במה שיש' ולשכוח את מה שאין. הריק הזה מכה בנו אנושות ואנו עוד ממשיכים לשאוב ממנו מים מלוחים לנפש צמאה.
את הקשר הזה אבדנו, ולכן איננו מעריכים את מי שאנחנו באמת, ולכן גם אף אחד בסביבה לא יכול להעריך אותנו כראוי. עוינים אותנו, בזים לנו, אף אחד לא מבין את השפה שלנו כי גם אנחנו לא מדברים אותה נכון.
במשך השנה, תחושת החסר של הקשר הקיומי הזה מסתתרת אי שם בעמקי התודעה, מתפרצת באנחות כאב אל מול צרות וייסורים, או ברגשי השפלה מול גזירות ורדיפות, איך שהוא התרגלנו לחיות לצידה, כמעט כמו המת שנשתכח מן הלב.
כאן מקומו של מועד תשעה באב שככל המועדים מהווה נקודת חיבור במעגל השנה למקום עליון יותר. הוא מציע לפנינו הזדמנות לעמוד מול המראה ולראות את עצמינו בעליבותנו, להתבונן איך נראים החיים שלנו בלי החיבור לקיום העליון, להתבייש איך השלמנו עם מצב הביש הזה, איך לא יצאה נפשנו מגעגוע למראה הכרובים המעורים זה בזה גם ברגע הנורא כשאויבים חיללו מקדשנו, איך נשכחה האהבה.
ימי האבלות נועדו עבורנו, הם ימים של גילוי הקשר על רקע העדרו, קריאה להיזכר בימים הטובים, לערוג לחיים של קיום, של משמעות וסיפוק נצחי. הכמיהה לגילוי הקשר שלנו עם בורא עולם תרומם אותנו ואת הנהגתינו ותעשה אותנו ראויים לדבר על גילוי מלכות ה' בעולמו ולבקש בעוד פחות מחודשיים "מלוך על כל העולם כולו בכבודך". כאן, בעבודת ה' של תשעה באב נמצאת נקודת הפתיחה לחודש אלול ולימים הנוראים.
איננו עושים טובה לאף אחד כשאנו מתאבלים על ירושלים – רק לעצמנו.
ידידי הישיבה היקרים, שבת שלום ומבורך, ותחזינה עיננו בשובך לציון ברחמים. אליהו לפין, ישיבת מיר ירושלים.