נאמר בתורה: "וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ... כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ... וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ", ודרשו חכמים, שבשעה שה' אלקינו מתהלך עמנו - דהיינו כשאנו עוסקים בדברי קדושה: קריאת שמע, ברכות, תפילה, או דברי תורה, בין בדיבור ובין במחשבה - עלינו להקפיד שלא יהיו בסמוך לנו צוֹאָה, אף כשאין לה ריח רע, או כל דְּבַר מיאוס שריחו מצחין וכבד ואינו נמוג לאלתר. והוסיפו חכמים ואסרו את העיסוק בדבר קדושה אף בסמוך ל'מֵי רגלַיִם', (ובתנאים מסוימים איסור זה הוא מן התורה). ואם דבר המיאוס מכוסֶה ואין ריחו נודף החוצה - אין איסור לעסוק בדברי קדושה בסמוך לו. [סעיף א, ס"ק א-ב, והקדמת הביה"ל אות א, ה, ט ו־י; ביאורים ומוספים דרשו, 10]

כאמור, האיסור לעסוק בדברי קדושה בסמוך לדבר מיאוס נדרש מהכתוב "וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ". בהלכות רבות מצאנו שטווח של ארבע אמות (1.92-2.31 מטרים, לשיטות השונות) מכל עבריו של האדם נחשב כמקומו ורשותו, ובנוגע לקניַן דברים מסוימים הן נחשבות כחצֵרו של אדם, אם מן התורה ואם מדרבנן; ויש שכתב כי שורש מידה זו של 'ארבע אמות' הוא בכך שגוף האדם בגודל ממוצע, בעת שוכבו בפישוט ידים ורגלַים, תופס שטח של ארבע אמות. בהתאם לאָמור, נחשב הטווח של ארבע אמות מהאדם כ'מקום חֲנִיָּתוֹ', ועל כן, "והיה מחניך קדוש" - פירושו בטווח של ארבע אמות מכל עבריו של האדם. [ס"ק ב; ביאורים ומוספים דרשו, 11]

בנוסף לטווח של ארבע אמות מכל עבריו של האדם, האמור לעיל, אסור לעסוק בדברי קדושה בשעה שיש דבר מיאוס לנגד עיניו בטווח הראייה, ושטח זה מכונֶה 'כמלוא עיניו'. ונחלקו הפוסקים במקור האיסור: יש אומרים שהוא נכלל בכתוב "וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ", משום שכל טווח הראייה שלנגד עיניו נחשב כ'מקום חֲנִיָּתוֹ' של האדם; יש אומרים שהוא מדרבנן; ויש אומרים שהוא נדרש מהמשכו של הכתוב הנ"ל: "וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר", ולדעתם אין איסור 'כמלוא עיניו' אלא בדיבור דברי קדושה, ולא במחשבה, כפי שדרשו חז"ל: דָּבָר - דִיבּוּר. [הקדמת הביה"ל אות ב; ביאורים ומוספים דרשו, 9]