1
פעם, באמצע הלילה, כשסבא שלנו עוד היה ילד והשמש היה מקיש על החלונות וקורא במנגינה נוגעת ללב 'יהודים קומו לסליחות' לא היה צורך ל'תווך' את הסליחות גם ליהודי הכי פשוט. כל אחד הבין שהוא זה שצריך להתקרב, שהגיע הזמן לחזור להיות מי שהוא באמת ולהתקרב לאלוקיו. מי חלם אז על 'לילה ראשון של סליחות בליווי מוסיקלי' – להנגיש את הסליחות לאנשים במקום לקרב את האנשים אל הסליחות.
רבי אריה לוין סיפר כי נכנס פעם בליל סליחות אל מחותנו הקדוש רבי שלמה אלישיב 'בעל הלשם' – המוכר יותר בתור 'הסבא של הרב אלישיב' – "ומצאתיו עומד וראשו כפוף, וארכובותיו דא לדא נקשן מפחד ה' ומהדר גאונו, ועמדתי מרחוק לראות המחזה הנורא הזה, ואחרי איזה רגעים שב למקומו… וכך סיפר לי –
מחבר הספר 'מנוחה וקדושה' היה איש קדוש שבצעירותו שימש את רבי חיים מוולוזין. תקופה קצרה בחייו התפרנס כרוכל המחזר בכפרים. פעם אחת בימי הסליחות היה מוכרח להישאר בכפר לצורך גביית חובות ובסיום עבודתו חזר העירה לומר סליחות בציבור. כשהגיע לבית הכנסת התחיל הציבור לומר "לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים" תקפתו בושה כל כך עד שלא היה יכול בשום אופן להרים ראשו איזה רגעים וזרם של דמעות נגרו מעיניו, בגדר מה שכתב עזרא הסופר "בושתי וגם נכלמתי להרים פני" וכל ימיו של אותו צדיק היה מתפלל שיזכה עוד לרגעים קדושים כאלו בחייו". סיים רבי אריה ואמר כי במדרגה הזאת הרגיש עצמו ה'לשם' בעת שנכנס איליו באותו לילה.
כמה התרחקנו.
2
מה הכוונה התרחקנו?
השבת נקרא על ערי המקלט שההורג נפש בשגגה גולה אליהן – מהו פשר העונש הזה?
רוצח במזיד נהרג משום שעצם הישארותו בחיים היא עיוות של הצדק – לא יתכן שהחיים שלו שווים יותר מהחיים שנטל – לכן אין לו יותר מקום בארץ החיים. אדם שהרג בשגגה חייב לפחות לצאת מארץ החיים הפרטית שלו, להתנתק מסביבתו ולגלות לעיר מקלט.
אבל יש כאן רובד נוסף – מדוע הגולה נשאר שם דווקא עד שימות הכהן הגדול? מסביר רש"י – "לפי שהוא בא להשרות שכינה בישראל, והרוצח בא לסלק את השכינה מישראל ומקצר את ימי החיים, אינו כדאי שיהיה לפני כהן גדול" (לה, כה). רבי ירוחם ממיר לומד מכאן כי עיקר מטרת הגלות היא להרחיקו מהכהן הגדול, מן המקום שהשכינה שורה, כשם שאדם הראשון גורש מגן עדן.
העונש הכי גדול הוא הריחוק – להמשיך לחיות, אבל מרחוק.
3
לא תמיד ריחוק הוא פיזי – בעל ואשה יכולים לחיות באותו בית ועדיין להיות רחוקים זה מזה. ואדרבא, יותר כואב ומייסר הוא דווקא ריחוק הדעת – הריחוק שאנו חיים בתוכו.
הרב וולבה כותב שעבודת הימים הנוראים מתחילה בימי האבלות על החורבן: "מי שאינו חש באסון שאין לשכינה עוד מקום קבוע בעולם אשר בגלל זה הבריאה מרוחקת מבוראה, איך יכול הוא להתגעגע ולהתאוות להמלכת הבורא על הבריאה במלכויות זכרונות ושופרות?"
ובמילים אחרות – הצורך העצוב של 'הנגשת הסליחות' נוצר כבר חודש לפני – כי אם עוצמת החורבן העצמי שלנו, כיחידים וכציבור, הייתה נתפסת בדעתנו, הרי שהכמיהה לחיים חדשים הייתה פורצת מאליה.
4
החיים שלנו רחוקים. מעצמם, ממהותם, מצורתם. אם בזמן בית במקדש היו אנשים יודעים את תפקידם האישי בחיים הודות לרוח השם ששפעה בעולם, באמצעות הנביאים שישבו בכל קרן רחוב וגילו להם עבור מה באו לעולם, הרי צורת החיים שלנו – ברוח ובגשם – מעוצבת לפי רצונות וצרכים של אחרים, משוכפלת במאות אלפי עותקים, מותאמת ומכוונת כדי לעמוד במקובעות ובסטנדרטים של הסביבה, זאת שמחגורת בטחון הפכה להיות המהות והתכלית.
בכל מקום ובכל חברה – כמה אנשים לא חיים את חייהם כפי שאמורים היו לחיות, כמה סבל מיותר גוזרים הם על עצמם רק כי ככה הורגלו לחיות. גן עדן של יופי קסום קמל באיבו מבלי שניתנה לו הזדמנות לפרוח, נהרות של סיפוק, הנאה וקורת רוח נשפכים לאבדון רק כי האמת נעדרת ואנו חיים ביקום מקביל לזה שנועד עבורנו.
"כי רחק ממני – מנחם משיב נפשי": תהליך הגירוש שלנו מבית המקדש ומצורת החיים שהוא העניק לעולם עוד לא תם. עודנו הולכים ומתרחקים, עד שנגיע לקצה, או עד שנבין שאנו בקצה, ואז ננוחם.
חזק חזק ונתחזק.
ידידי הישיבה היקרים, שבת שלום, חודש טוב ומבורך. אליהו לפין, ישיבת מיר ירושלים.