בתקופת חג הפורים שנת תש"ח היתה ירושלים שרויה במצור מחמת הפורעים הערבים, ולא היה שייך לצאת מהעיר ולבוא אליה מערים אחרות, רק על ידי רכבים משוריינים ובשיירות מאורגנות של מספר אנשים מצומצם ביותר.
הרה"צ ר' אלכסנדר אשכנזי זצ"ל, שהיה ממקורבי האדמו"ר רבי אהרן מבעלזא זי"ע, אזר עוז ונסע בחירוף נפש לתל אביב ע"י רכב משוריין, והביא עמו מגילה שהיתה שייכת לבנו הגאון רבי אלימלך אשכנזי. כשהגיע, נתן לו הרבי 'שלום' ושמח מאד לראותו, ובתוך הדברים אמר לו: "איך וויל בעטן דעם זיהן ער זאהל מיר מודיע זייע, איך בעט איהם רשות" – דהיינו, שרוצה שיבקשו מבנו רשות להשתמש במגילה, ושהוא יודיע שנותן רשות.
מיד נענה רבי אלכסנדר ואמר לרבי כי בוודאי בנו נותן רשות, ואדרבה, קריאת המגילה של הרבי במגילתו תהיה אצלו חשיבות גדולה ולזכות מיוחדת. אולם דעת הרבי לא היתה נוחה מתשובתו, והשיב ברוב ענוותנותו ובגודל זהירותו: "הגם יעצט איז ער שוין מחוייב וועגן כיבוד אב… אבער פון דעסט וועגן כ'בעט איהם ער זאל מיר מודיע זיין בפירוש רשות" – כלומר, אף שהוא מחויב להסכים משום כיבוד אב, בכל זאת אני מבקש ממנו שיודיע לי בפירוש שהוא נותן את רשותו. ולא הסכים לקרוא במגילה, עד שקיבל מברק עם הודעה ברורה ומפורשת מבעל המגילה שנותן רשות לקרוא בה.
(ע"פ 'בקדושתו של אהרן' ח"ב עמ' עד)