סיפר הגה"צ רבי גמליאל רבינוביץ שליט"א:
אחד מבניו המפורסמים של הרה"ק אדמו"ר הזקן מגור זצוק"ל, בעל 'אמרי אמת', היה הגה"ח רבי יצחק אלתר זצ"ל. הוא גר בווארשא הבירה, והיה אחד מגדולי המשפיעים והמנהיגים של חסידי גור בדור שלפני השואה, ונקרא בפי כל "רבי איטשע"!
את "ר' איטשע דעם רעבינ'ס" [=ר' איטשע של הרב'ה] כולם אהבו והעריצו מאוד. הוא היה מלא שמחה וחיות קודש, היתה לו שנינות מיוחדת, ותמיד מוכן בלשונו דבר צחות חריף, או איזו בדיחה טובה, וכולם נהנו בקרבתו.
אולם, אף כי ר' איטשע מצידו עשה הכל כדי להסתיר את גדלותו האמיתית, כשמבחוץ היה מרבה להתלוצץ ולשמח אלקים ואנשים – הרי המקורבים אליו והמבינים יודעי דבר ידעו היטב שמדובר בגברא רבא, תלמיד חכם וגאון מופלג, ואיש צדיק רם המעלה.
פעמים רבות כשהיו חסידים בווארשא זקוקים לישועה דחופה ולא היה ביכולתם לתפוס את ה'קלייקע' [=מין רכבת קטנה] שעברה בין ווראשא לגור, כדי להזכיר עצמם אצל הרבי הק' בעצמו, או בזמנים שהרבי נסע למרחקים – היו נכנסים אצל בנו הק' ר' איטשע לבקשת ישועה, והוא בצדקותו כבר היה פועל את הישועה הנצרכת, ויחד עם זאת מסתיר זאת בפקחות עצומה, שלא ייראה כמי שהוא זה שהמשיך את הישועה.
סיפורים רבים משובבי לב נקשרו בשמו של ר' איטשע. נזכיר כאן מעשה אחד, שממנו נוכל ללמוד גם לענייננו, שלעולם אין להתייאש מן הרחמים!
באחת השבתות הסתובב לו ר' איטשע כדרכו בשטיבל הגדול שבווארשא, והתהלך לאורכו ולרוחבו. אותה שעה היה בית המדרש מלא מפה לפה, כל השולחנות והספסלים היו מלאים בצפיפות בחסידים צורבים שישבו בלהט דקדושה ולמדו בחברותות כדרכם בקודש.
ר' איטשע נהנה מאוד לראות את ההתמדה הגדולה, ולשמוע את קול התורה המהדהד ברעש בכל רחבי בית המדרש. וכשראה מקום להעיר למאן דהוא על שהתבטל או התעצל בתלמודו, היה מוצא מיד את המליצה הנכונה, כדי להחזירו לתלמודו מבלי שייפגע בו כלל.
והנה בהגיעו לפאתי בית המדרש, מצא בפינה צדדית אברך מבוגר ממכריו, שישב עם ספר תהלים וקרא מתוכו שעה ארוכה. כראות ר' איטשע שמזה זמן רב שהאברך אינו עוזב את התהילים מידו, חרה לו מעט על כך שאינו פותח גמרא כשאר יושבי בית המדרש. היתה זו שעה המיוחדת ללימוד, ור' איטשע רצה לראות גם את אברך זה יושב והוגה בתורה.
ניגש אליו ר' איטשע בחיוך גדול, ואמר: "שוין ג'ענדיקט מסתמא דעם דף היומי!"… [לבטח כבר סיימת ללמוד את הדף היומי!]. האיש שהבין מיד מה רוצה ממנו ר' איטשע, עיוות את פניו ואמר בצער כבוש: "איהר וויסט דאך!" – הרי יודעים אתם!…
ר' איטשע בחכמתו הבין היטב את תשובתו של האיש. אברך זה היה חשוך בנים מזה שנים. הוא וזוגתו כבר ניסו אצל פרופסורים ידועי שם, עברו טיפולים שונים בווינה הבירה, וביקרו גם בערים נוספות, אך לצערם וכאבם הגדול לא זכו להיפקד בפרי בטן. ועל כך רמז האברך לר' איטשע, שלכן יושב הוא כאן עם ספר תהלים ומתפלל בעדו ובעד זוגתו שכבר יזכו להיוושע מצערם וכאבם הגדול.
לנוכח תשובתו הכואבת של האיש, התכרכמו פניו של ר' איטשע. הוא חש ברגשי אשמה, מדוע היה צריך להכאיב לו לאברך זה, ולנגוע לו בנקודה הכואבת באמצע שהוא עסוק בתפילה על צרתו לפני ה'? הוא החליט שעליו לתקן את מה שהכאיב לאיש, לפצותו ולשמחו מעט.
הוא פנה אליו ופקד: "קום מיט מיר!" – בוא נא עמי. האברך קם תיכף והתלווה אל ר' איטשע, שהחל לפסוע במהירות בין ספסלי דבי מדרשא, כשהאיש נשרך אחריו לכאן ולשם.
לפתע נעצר ר' איטשע באחת, בראותו ילד קטן רץ ומשתובב לפניו. הוא עצר את הילד ממרוצתו, הוציא מאמתחתו חתיכת 'קוצקער צוקער' שהיתה תדיר מוכנה אצלו לעת הצורך. הגיש לילד הנחמד ופנה אליו בשאלה תמימה, תוך שהוא מסמן לאברך שעימו להקשיב היטב לדו שיח שיתנהל כאן ועכשיו!
האברך נדרך, והילד הקטן ששמח על הממתק חייך והקשיב. "תאמר נא", שאל בקול, "וואס האט ד'רעבע גילעהרנט מיט דיר?" – מה למד אתך המלמד?
היה זה ילד קטן שבקושי התחיל בלימוד החומש, והוא ענה בקול ובשמחה: "השבוע למדנו בחומש בפרשת תולדות!"
"ואולי זוכר אתה גם מה כתוב שם בפרשת תולדות?" הקשה ר' איטשע.
"בטח!" ענה הילד, ותיכף התחיל לדקלם בעל פה את הפסוקים הראשונים של הפרשה: 'אלה תולדות יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק!' כך קרא הילד בנעימה מיוחדת ובקול גדול, כשר' איטשע מאזין בקשב רב, ונהנה מאוד מקולו המתוק של הינוקא.
כשרצה הילד להמשיך בקריאת הפסוקים, עצרו פתאום ר' איטשע ואמר: "שוין, שוין! גענוג גיזאגט!" – די, די! מספיק אמרת! הוא תחב לידו של הילד קוביה נוספת. "גוט געזאגט!" – יפה קראת – אמר לו בחיבה ושלחו להמשיך בשעשועיו.
או אז פנה אל האברך שעמד נדהם מן הצד, ואמר בנהירו עילאה: "נו! האסט גיעהרט?" – שמעת? "כעת יכול אתה כבר לקחת את הגמרא!"…
האברך התרגש עד מאוד, כשירד לסוף דעתו של ר' איטשע, שפעל עתה ממש ישועה עבורו, כפי שהקריא הינוקא להדיא בפסוקים מפורשים באוזניו: "אלה תולדות… אברהם הוליד… וגו'". [מקור המשכת ישועה בדרך מעין זו, מצינו בכמה מקומות בש"ס (חגיגה טו. גיטין נו. סח. חולין צה:): "דאמר ליה לינוקא 'פסוק לי פסוקך'", עיין שם].
שאל החסיד את ר' איטשע, מדוע זה עצר את הילד באמצע שטף קריאתו היפה, ולא נתן לו להמשיך את הפסוקים הבאים: "ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו, כי עקרה הוא, ויעתר לו ה' ותהר רבקה אשתו"?
ענה לו ר' איטשע בחיוך רחב: "הלא בהמשך הפסוקים שם נאמר: 'ויהי יצחק בן ארבעים שנה' וגו', אינני רוצה שתצטרך לחכות עד הגיעך לגיל ארבעים שנה… ברצוני שתיוושע מיד עוד השנה!"
לתקופת הימים, עוד באותה שנה, זכה אכן האברך לחבוק בן זכר. כשהגיע ר' איטשע לשמחת ה'שלום זכר' שנערכה ברוב פאר והדר, אמר לאבי הבן בשמחה גדולה: צריכים אנו ללמוד מישועתך הגדולה, שלעולם אין להתייאש! לעולם לא מאוחר מדי ותמיד צריך להמשיך להפציר בתפילות רבות ותחנונים לבורא ברוך הוא, בתקווה וביטחון איתן שברצונו יתברך יוכל תמיד להמשיך לו ישועה. ולעולם אינו מפסיק את תפילותיו!
ועוד למדנו מוסר השכל ממעשה זה, כמה זהירות צריך בבין אדם לחברו, שהנה מחמת החשש שמא מחמתו הצטער האיש, חש ר' איטשע עצמו מחויב למלאות בקשתו ולהמציא לו הישועה. [שיחת 'ליל שישי', פרשת תולדות]
*
בהזדמנות אחרת, כשהזכיר לפניו אחד מפרחי החסידים את אשתו המקשה לילד, צחק ר' איטשע בשחוק גדול וגער בו באיש: "זאג 'יזכור'!" – תאמר את תפילת 'יזכור'…
החסיד לא שאל הרבה שאלות, ומתוך אמונה תמימה ופשוטה לקח את הסידור לידו והחל קורא מתוכו את תפילת 'יזכור' בדחילו ורחימו. הוא הזכיר ברטט את נשמת אבות ואימהות ונדב לצדקה בעד הזכרת נשמתם, כדרך שנוהגים בהזכרת נשמות ביום טוב. והנה תיכף לאחר מכן באה הישועה והוולד יצא לאוויר העולם בכי טוב!
כשהגיע עם הבשורה הטובה לר' איטשע, שמח עמו מאוד ואמר לו שזהו 'טכסיס' פשוט… שכן בהזכרת נשמות ביום טוב מכריזים בקול גדול: "קינדער ארויס!" – ילדים החוצה! ומכאן הבין שיש באמירת 'יזכור' סגולה מיוחדת להוציא את הילדים החוצה… [והסתיר את עומק כוונתו, בהזכרת זכות אבות ואימהות שיעתירו עבורו במרומים להחיש להם ישועה ורחמים].
(טיב הקהילה)