אצל מרן ראש הישיבה זיע״א, הדבר ראשון היתה ההתמדה. לפני כל הסיפורים, המופתים, הפקחות המיוחדת שלו, והמדברנא דאומתיה שלו, הכל לא הגיע לעמל התורה – משחר נעוריו.
הגאון ר' משה סולובייצ'יק היה מספר, כשהם היו במחנה הם היו לומדים, פעם הוא התעורר באמצע הלילה וראה שהרה״י איננו, הוא קם ומצא אותו בצד עם הגמרא. ההתמדה שלו היתה בצורה שאין לתאר ואין לשער! הוא לא פינק את עצמו לרגע, והוא לא הרשה לעצמו כלום! זה דרגות שהרבה עבודה צריך כדי להגיע לזה.
שמעתי גם מחתנו הג״ר זאב ברלין (בשם קרובי משפחתו מש' אשכנזי) וכן מספרים בשם משפ' רנד בשוויץ – שהם היו בזמן שהרה״י היה שם, ובעלת הבית סיפרה שהמיטה שלו נשארה בדיוק כמו שהיא סדרה, הוא לא היה ישן במיטה, הוא היה לומד ולומד עד שהיה נרדם על הכסא. [וזה לא בשביל שאנחנו נחקה אותו, אין לנו את הכוחות האלו, ואם נחקה אותו – זה רק יזיק לנו וחבל]. הרה״י לא ויתר לעצמו כלום והוא לא נתן לעצמו כלום,
הוא לא ישן לילות שלמים, ואח״כ בשיעור – הוא היה עומד על הרגליים בשביל שהוא לא יירדם. עמל התורה שלו היה בלי סוף, וכל עוד שהוא לא קיבל את ההנהגה – לא עניין אותו שום דבר, גם כשהיו באים אליו – הוא לא היה מכניס הביתה, כשהיו דופקים הוא היה פותח קצת, בבקשה, מה אתה רוצה, והוא עונה בחיבה, וסוגר את הדלת ומיד חוזר ללמוד, שום דבר אחר לא, רק ללמוד.
אמר לי הגאון ר' שלמה אנגלנדר שליט״א ר״י בית שמעיה: תראה, אם יגידו לי היום על איש בדורנו שהוא מלאך, קשה לי להאמין, אבל אם יש כזה מושג, מה שאני מכיר זה הרב שטיינמן. וסיפר: המרפסת שלי משקיפה על הבית של הרב שטיינמן בחזו״א 5. ויכלתי לראות מה שהוא עושה בחדר, כשהחלונות היו פתוחים לאוויר. כמעט לא נכבה החשמל בחדר, כל הזמן, ולא מדובר רק על השנים האחרונות בלבד, כל הזמן הוא ישב ולמד ללא הרף, הוא לא נתן לעצמו מנוח, והיה לומד בעיון.
הרה״י עצמו סיפר לי, כשנפטר הרב גרשונוביץ מנתיבות: היינו חברי חדר, למדנו בישיבה בקוברין, חצי שנה ישבנו באותו הספסל, לא אני ידעתי איך קוראים לו, וגם הוא לא ידע איך קוראים לי. הוא ראה שאני מתפלא, והסביר לי: זה לא 'צדקות' מיוחדת, הרי כל אחד לומד עד כלות הכוחות, והכוחות שלנו לא נגמרים בדיוק באותו זמן, וכשאתה לומד עד כלות הכוחות – אתה בא לחדר ומיד נרדם, וכשקמים בבוקר, וכי זה הזמן לשאול איך קוראים לך?! מיד רצים לתפילה! נו, אז מתי יכולתי לשאול אותו?… בכזו פשטות…
מתמיד – היה נחשב אצלו ברום המעלה. סיפר לי אברך שהרה״י אמר פעם: מעולם לא נחשב אצלי בחור בעל כשרון יותר מבחור שאינו בעל כשרון. אותו אברך הגיב: "צריך להיות מלאך בשביל זה, בעל כישרון זה יותר מעניין, מציאות!
אמר לו הרב שטיינמן: עמד לי מול עיני הדברים של הרמב״ם – כתוב בגמרא בסוכה שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן, גדול שבכולן יונתן בן עוזיאל, קטן שבכולן – רבן יוחנן בן זכאי. והרמב״ם, כשהוא מונה את שושלת הדורות משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע וכו', והלל העביר לר' יוחנן בן זכאי היורש של הלל – זה ריב״ז, קטן שבכולן! אמר הרה״י: אין אתה יודע איזה מהן יוכשר, וכל מי שקצת לימד בחורים יודע – שבהרבה מקרים הבעלי כישרון רק נפלו.
והסביר גם למה, כיון שרוב הבעלי כישרון הם בעלי גאוה, ואין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת. והענווים, העמלים בתורה, שמתפללים על זה, ולומדים בהתמדה – גדלו עד למעלה ראש! ולכן אומר הרה״י – מעולם לא התלהבתי מבעלי כישרון יותר מדי ולא הפחתתי בחשיבות למי שאינו בעל כשרון.
(מתוך שיחת הגה"צ רבי חזקיהו יוסף מישקובסקי שליט״א, 'אורחות חיים')