אני מכיר כמה יהודים באזור 'כיכר השבת' בירושלים שמחלקים מדי יום מאות אלפי שקלים… בטח אתם סקרנים לדעת במי מדובר… אין מה למהר לשם, לא הפסדתם כלום… ובכן, בכיכר השבת יש כמה סניפי בנק, יושבים שם פקידים שמחלקים כל יום מאות אלפי שקלים. אם תעקבו אחרי האנשים הפוקדים את הבנק, תיווכחו בדבר פלא – הם מקבלים מידי הפקידים סכומי כסף גדולים, אך אף אחד אינו טורח לומר לפקיד "תודה רבה". פתאום נכנס לסניף איזה קבצן ומושיט ידו לפקיד ואומר: "צדקה, צדקה"… הפקיד מוציא מכיסו מטבע של שקל ונותן לקבצן, והקבצן מברך אותו במאור פנים.
מה ההסבר? איך יתכן שכל הלקוחות שקיבלו מהפקידים מאות אלפי שקלים אינם מרגישים צורך להודות להם על הכסף, ואילו הקבצן מודה לפקיד על מטבע של שקל?
התשובה, כמובן, פשוטה מאוד: מאות אלפי השקלים אינם שלו, הפקיד הוציא את הכסף מכספת הבנק. לעומת זאת, השקל הוא שלו, הוא הוציא אותו מכיסו ונתן אותו צדקה לעני.
זה היסוד. כל מה שיש לנו – הכל מהכספת, שום דבר לא שלנו! יש דברים קשים לביצוע. לפעמים קשה ללמוד, לא הכל מותר להכניס לפה ולא הכל מותר להוציא מהפה. אם הפה היה שלך – זה קשה, אבל כשתפנים שהפה אינו שלך, כשתבין שהפה הוא פיקדון אצלך מהקב"ה – לא יהיה לך קשה להשתמש בו.
שום דבר לא שלך!
בעולם הזה שום דבר אינו שלנו.
ברוך ה' אנו נטועים באהלה של תורה, אבל אלו שעוסקים בקירוב רחוקים יודעים שיש דבר קשה מאוד לאדם חילוני שגילה את האור של התורה והמצוות. החילוני התחנך כל חייו על כל מיני סיסמאות של חופש וחירות הפרט, דמוקרטיה ושויות זכויות, 'חיה ותן לחיות'. הוא הורגל לחיים בלי כפיה, התרגל לעשות מה ש'בא לו', ופתאום רואה הוא שהתורה 'כופה' על האדם מה לעשות וכיצד לנהוג. הכפיה הזו קשה לו ואינה מובנת לו. מי שרוצה – שיקיים מצוות, ומי שלא – לא, אבל למה לכפות?
פעם הסברתי לאותם אנשים, שכל משפטי התורה הם 'דמוקרטיה במיטבה'. לכאורה, איך יתכן לומר זאת? הבאתי להם משל מהחיים: יהודי רכש דירה. ביום מן הימים החליט שהדירה גדולה מדי עבורו, הלך והפך את אחד החדרים לחדר אמבטיה. יום אחד דפק בביתו פקח עירוני ושאל: "איך ביצעת שינויים בדירה? אין לך רשיון!". השיב: "למה אני צריך רשיון? לא הרחבתי את הדירה, לא הוספתי חדר, השינוי הוא פנימי, בתוך הדירה. בתוך הבית שלי אני יכול לעשות מה שאני רוצה!" הפקח הנהן בראשו ופטר אותו בלא כלום. לימים נסע אותו אדם לנופש בבית מלון והתאכסן באחד מחדרי המלון המרווחים.
תוך כדי חופשתו, הוא החליט ששטח החדר גדול מידי, ועדיף ליצור פינה נוספת לשרותים. שכר פועלים והם החלו בבניה. אנשי התחזוקה במלון שמעו רעשים בוקעים מן החדר והזעיקו את מנהל המלון. כשנכנס המנהל לבדוק את מקור הרעש וראה את הפועלים שקועים במלאכתם – חשכו עיניו. הוא צעק על האיש בקולי קולות: "מה אתה עושה?!" השיב האיש בנחת: "אני בונה בחדר יחידת שרותים נוספת".. גער בו המנהל: "באיזו רשות אתה עושה זאת?" הצטדק האיש: "מה בסך הכל עשיתי? לא הוצאתי חדר, לא הוספתי מרפסת, ואפילו לא פתחתי חלון… הכל נעשה בתוך החדר פנימה. בחדר שלי אני יכול לעשות מה שאני רוצה. אני יכול לספר לך כי לפני כמה חודשים עשיתי בדיוק אותו דבר בתוך ביתי, והפקח העירוני פטר אותי בלא כלום"… אומר לו המנהל: "בתוך ביתך תעשה מה שאתה רוצה, אבל כאן זה לא הבית שלך, זה בית המלון שלי!"
התורה מרשה לאדם לעשות עם גופו כל מה שיחפוץ. כשיהיה לך פה שלך – תוכל לאכול בו ולדבר אתו כאוות נפשך. כשיהיו לך עיניים שלך – תוכל להביט בהן בלי שום מגבלה. כשיהיה לך כסף שלך – תבזבז אותו בלי חשבון. כשהזמן יהיה ברשותך – תוכל לעשות בו כל מה שיעלה על לבך. אבל כאן בעולם הזה אינך בבית שלך, אתה נמצא בבית מלון. שום דבר לא שלך – לא הפה ולא העיניים, לא הכסף ולא הזמן. הכל שייך לקב"ה!
גם הדמוקרט הכי גדול מבין, שבדבר שאינו שלו הוא אינו רשאי לעשות בו כאוות נפשו. אם כך, כל השאלה היא, האם אתה יודע מי בעל הבית של הבריאה – אתה או ריבונו של עולם. וזה נוגע לא רק לקירוב רחוקים, אלא לכל אחד ואחד מאיתנו. לכל אחד יש מלחמה עם היצר הרע הפרטי שלו. אם האדם יגיע להכרה שהכל מהקב"ה, אם יחיה מתוך הבנה ש"אל תרע עינך בה כי לי הארץ" – יהיה לו הרבה יותר קל להתגבר על כל פיתויי היצר ולקיים את כל מצוות התורה.
(מתוך 'דורש טוב' בהר)