יעקב א. לוסטיגמן
המדרש אומר בפרשתנו (רבה פרשה ז') על הכתוב 'משכן העדות', מה העדות? תורה שהם יגעים בה, והיינו שבזכות עמל התורה ובזכות הקרבת הקרבנות, הקב"ה מציל את ישראל מפני הגהינום.
המדרש מביא בהקשר זה את מה שהיה בברית בין הבתרים שהקב"ה הראה לאברהם אבינו ע"ה התורה והגהינום, הקרבנות והגלויות.
"אמר הקב"ה כל ימים שיהיו בניך עסוקים בתורה ובקרבנות הם ניצולים מהן. אלא עתידין בניך לבטל הקרבנות. במה אתה מבקש שישתעבדו בניך? בגיהנם או בגלויות?".
ממשיך המדרש ואומר שאברהם אבינו בחר לו את הגלויות, שבאו לאחר שפסקו הקרבנות.
והדברים נוקבים חדרי בטן, שהרי אמרו חז"ל שתפילות כנגד תמידין תיקנום, והיינו שמי שירבה בתפילה לכאורה זוכה להיות במצב שהיו מקריבים קרבנות וממילא הוא פטור משעבוד גלויות.
וביתר שאת, מי שמקפיד על אמירת קרבנות לפני התפילה, בשחרית ובמנחה, כמו שהגמרא כותבת במפורש במסכת מגילה (לא ע"ב) אמר אברהם לפני הקב"ה, "רבונו של עולם שמא חס ושלום ישראל חוטאים לפניך ואתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה?", אמר לו "לאו".
אמר לפניו: "רבונו של עולם, במה אדע?", אמר לו: "קחה לי עגלה משולשת וגו'…", דהיינו שיקריבו קרבנות ויינצלו מהאסונות ומכל הפגעים הרעים.
אמר לפניו: "רבונו של עולם תינח בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מה תהא עליהם?".
אמר לו: "כבר תקנתי להם סדר קרבנות! כל זמן שקוראין בהן, מעלה אני עליהן כאילו מקריבין לפני קרבן ומוחל אני על כל עונותיהם".
כשיהודי מתפלל, הוא צריך לדעת שזה לא סתם שאומרים את המילים כי חייבים ובזה נגמר העניין. התפילה צריכה להיאמר מעומק הלב, באימה וביראה, מתוך הבנה שעל ידי התפילה מחוללים שינוי. כשאומרים קרבנות, זה משפיע! אתה לא אותו אדם שהייתי לפני שאמרת את פרשת התמיד ואת פרשת הקטורת, או את פרשת העקידה ופרשת הכיור. אתה אדם אחר, זה משנה אותך, מכפר על העוונות, קורע את גזר הדין הרע ומשפיע שפע ברכה וטובה לעתיד שלך.
וכראות אבי מורי זצ"ל שאמא ממשיכה ללכת יום יום שאל אותה מה פשר הדבר?
זכיתי להיולד ולהתחנך אצל אבי מורי הצדיק הקדוש רבי יצחק דוד גוטפרב זצוק"ל ואצל אמי מורתי הצדקנית מרת נחמה רייזל ע"ה, שהיתה בתו של זקני הגה"צ רבי צבי הירש בלוי זצ"ל, שחינכו אותנו בדרכם הנפלאה באמונה תמימה באופן מיוחד מאוד.
באופן מיוחד היתה אמי משקיעה בתפילה. זה היה מחזה מפליא לראותה מתפללת בדבקות נפלאה, עם כוונה תמימה וטהורה, והיתה מפרטת את בקשותיה לפני אדון כל בפרטות, כדבר עבד אל אדוניו בהכנעה גדולה ובביטחון מלא שהקב"ה שומע אותה ויכול לתת לה כל מה שרק תבקש, כי אין גבול לכוחו וגבורתו, ואין קץ למידת טובו וחסדו.
ומעשה שהיה, שפעם התפללה על איזה ענין בכל ליבה, והחליטה ללכת לכותל המערבי ארבעים יום רצופים, סגולה מפורסמת ומקובלת בירושלים עיה"ק שעל ידי זה זוכים שמתקבלות התפילות ביתר שאת, ואכן כן עשתה שהלכה והתפללה ארבעים יום ונושעה, אמנם מיד לאחר מכן המשיכה ללכת עוד ארבעים יום נוספים.
וכראות אבי מורי זצ"ל שאמא ממשיכה ללכת יום יום שאל אותה מה פשר הדבר? בשלמא על ארבעים יום שמענו, והיא סגולה מוכרת וידועה, אבל הרי כבר נענתה בתפילתך וכבר מלאו הימים, למה את ממשיכה ללכת לכותל המערבי? השיבה לו אמא… שכמו שיכולתי לבקש ולהתחנן מה' ית' ארבעים יום, צריכה אני גם להודות במשך ארבעים יום. עכשיו אני הולכת כל יום לכותל המערבי, וניגשת לאבנים הקדושות ומודה לקב"ה בהודאה ובשמחה ופשוט אומרת לו ‘תודה רבה', כמו שאמרו חז"ל מודה על העבר ומבקש על העתיד.
אציין עוד שהעניין הזה של ‘מבקש על העתיד', אינו רק המלצה שתמיד אפשר לקבל עוד, אלא יש כאן עניין מיוחד לבקש על העתיד בשעה שמודים על העבר, והוא שבזה אנו מראים שאנחנו מאמינים שהקב"ה יכול לתת לנו הרבה יותר ממה שנתן לנו, מאוצר מתנת חינם שלו. ואם אתה חושב שקיבלת מה שמגיע לך, או יותר ממה שמגיע לך, ושוב אתה לא יכול לבקש עוד. כי זה לא מנומס. אבל אם מדובר ב'אוצר מתנת חינם', אפשר לבקש הרבה יותר, אין שום בעיה, זה לא על חשבון אף אחד, אז מודים על העבר ומבקשים על העתיד.
הזכרתי את המעשה עם אמי מורתי ע"ה, כי רציתי להגיע לסיפור הבא: פעם אחת היא קראה לי ואמרה לי "בן ציון, רצוני שתיסע לבני ברק, ותיכנס למרן הגאון המופלא והקדוש רבי חיים קנייבסקי, ותשאל אותו שאלה בשמי…".
כמובן שהתפלאתי, ועיינתי בדעתי מה הוא הדבר מה יכולה אמא לשאול את רבי חיים.
וזה תוכן השאלה שבקשה להעביר לרבי חיים
וזה תוכן השאלה שבקשה להעביר לרבי חיים "מזה תקופה שאני מתפללת על איזה עניין", אמר לי אמא, "אני מתפללת ומתפללת, שוב ושוב ושוב, וכבר עברה תקופה, ולצערי תפילתי לא נענתה.
"עכשיו אני נמצאת בפרשת דרכים ואני לא יודעת מה אני צריכה לעשות. אם התפילה לא נענתה כל כך הרבה פעמים, אולי זה הזמן לעצור. אם הקב"ה לא רוצה לתת לי את מה שאני מבקשת, כנראה שיש לו סיבה טובה… למה אני מתחכמת ומבקשת בכל זאת? והוסיפה שאני אסיים שאלתו את הפסוק בתהילים סט' ד' ‘כלו עיני מייחל לאלוקי'… ואולי יש כן ענין להוסיף ולהתפלל עוד ועוד. אני כבר לא יודעת מה נכון יותר לעשות, האם להתפלל עוד ועוד, או להפסיק ולוותר על הציפייה הגדולה שלי בעניין הזה?".
אמא ע"ה לא רצתה לספר לי מה הוא הנושא הזה שעליו היא מתפללת, ואני הבנתי שמדובר בעניין שהיא לא רוצה לספר לי. קיימתי מצוות כיבוד אם, ונסעתי לבני ברק כמצוותה. הגעתי למרן הגר"ח קנייבסקי זצ"ל, שקיבלני במאור פנים ושאל לרצוני. הצגתי בפניו את צדדי השאלה ששאלתי בשם אמי מורתי, ומרן השיב על אתר שזו גמרא מפורשת במסכת ברכות דף לב: "אמר רבי חמא בן חנינא אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה, יחזור ויתפלל. שנאמר תהילים כז יד' ‘קווה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקווה אל ה'".
והוסיף מרן הגר"ח וביאר ביתר שאת: מה הפשט "יחזור ויתפלל", זה לא שיתפלל עוד תפילה אחת ודי, אלא אם אדם ניהל מערכה שלמה של תפילות, במשך כך וכך ימים ואמר כך וכך ספרי תהילים, והלך לכותל המערבי או לציון הרשב"י במירון וכדו' והתפלל בכל לבו במשך תקופה ולא נענה… מה הוא צריך לעשות? לחזור ולהתפלל עוד פעם את כל המערכה הזאת, מהתחלה, כאילו עכשיו הוא מתחיל להתפלל על כך בפעם הראשונה, עם כל התקווה והאמונה שתפילותיו נשמעות, ועם כל הכח כמו שהשקיע בתפילות הללו בפעם הראשונה.
שהרי דרך העולם שאדם שמתפלל על משהו ולא נענה פעם פעמיים ושלוש, מתייאש ואם הוא מתפלל בפעם הרביעית והחמישית זו כבר כמעט ‘תפילה קצרה', הן בקצירת האומר, והן בקוצר רוח ובדעת קצרה… כבר לא כל כך מכוונים ולא מתאמצים כל כך בתפילה, ולכן אומרים חז"ל ‘יחזור ויתפלל'. להתחיל מההתחלה!
ואספר בזה מעשה נורא ששמעתי מאבי מורי הגה"צ רבי יצחק דוד גוטפרב
מובא בשם גדולי המוסר שהתפילה של האדם פועלת בהתאם למה שהאדם מאמין בכוחה. כלומר, אדם שמוכן להקדיש לתפילה שלו דקה וחצי, ולהפסיד בשבילה לא יותר מ-20 שקל, שלא יצפה שהתפילה שלו תהיה שווה מיליונים… אם אתה עצמך מעריך אותה בכזה מחיר פעוט, למה שהיא תפעל יותר מזה. אבל מי שמתכונן לתפילה כראוי, ומגיע בזמן לבית הכנסת, ומתיישב בדעתו לפני התפילה ומתפלל במתינות כמונה מעות, ומוכן להפסיד גם הרבה יותר מזה כדי שלא לפספס תפילה במניין, בוודאי שהתפילה שלו שווה הרבה יותר.
ואספר בזה מעשה נורא ששמעתי מאבי מורי הגה"צ רבי יצחק דוד גוטפרב זכר צדיק וקדוש לברכה, שסיפר לי מעשה שהיה עם הגה"ק רבי שמעון סופר זצלה"ה, בנו של מרנא החתם סופר זצוקללה"ה, ורבה של העיר הגדולה "קרקא" שבפולין.
מעשה שהיה כך היה באותה תקופה שהיו צריכים איזו שתדלנות גדולה אצל הקיסר פרנץ יוזף הראשון, ושלחו את רבי שמעון סופר כגדול הדור באותם הימים, שיחלה את פני הקיסר שיבטל את הגזירה. דא עקא, רבי שמעון סופר לא היה בקי בשפה הגרמנית שהיתה שפתו של פרנץ יוזף שנולד וגדל בווינה בירת אוסטריה, ולכן כתבו לו את הדרשה שהיה צריך לומר לפני המלך בשפה הגרמנית על גבי דף, ואכן התייצב רבי שמעון סופר מול המלך והקריא את הדברים מתוך הדף.
פרנץ יוזף היה נחשב אז לקיסר בעל מעמד היסטורי, כל אירופה רעדה מפניו. הוא מלך במשך 68 שנים ביד ברזל, ואף אחד לא הצליח למרוד בו או לפגוע בו. ומשרתיו עושי דברו היו מלאים יראת הכבוד אליו.
והנה בעוד שרבי שמעון סופר עמד לפני הקיסר, הוא הרגיש שנופלת עליו אימת המלכות. הפחד היה כל כך מוחשי, עד שבשעה שעמד לפני הקיסר, נפל הדף עם הדרשה שהכין, מידיו הרועדות. רבי שמעון הרים את הדף והמשיך את הדרשה…
לאחר שיצא מארמון המלוכה פנה להתפלל תפילת ערבית, ובמהלך התפילה פרץ בבכי סוער. האנשים שהיו שם ניגשו אליו אחרי התפילה, ושאלו אותו האם הבכי הזה נובע מכך שהוא חושש שלא הצליח בשליחותו, ואולי זה שהדף נפל מידו השפיע לרעה על דעת המלך לא לקבל את בקשתו חלילה…
השיב להם רבי שמעון, לא ולא. דווקא הרגשתי שהדברים התקבלו על לבו של המלך והוא נטה אלי חסד, ואכן המלך העניק לו לאחר מכן עיטור מיוחד כאות הוקרה.
אכן בכייתי הייתה מטעם אחר שהרי עשרות שנים אני מתפלל שלוש פעמים ביום לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, והסידור בידי, ומעולם לא אירע שהסידור נפל מהיד שלי מרוב פחד!
ועל דא ודאי קא בכינא! איך ייתכן שהידיים שלי לא רועדות מאימת המלכות כשאני עומד לפני מלך מלכי המלכים?
ואסיים במעשה נורא ששמעתי מאחד מידידי
הדברים הללו הרי מסמרי שיער. זה דבר נורא! אנחנו עומדים לפני מלך מלכי המלכים, בעיקרון היינו צריכים להיות משותקים מרוב אימה ופחד. כשמתחילים להתפלל תפילת שמונה עשרה הרי אומרים? ה' שפתי תפתח! תעזור לי שאוכל לפתוח את השפתיים כי אני מעצמי לא יכול, מרוב פחד מהדר גאון עוזו. הלוואי שלפחות נרגיש איזו פעימה אחת שהלב מחסיר ברגעים האלו שמתחילים להתפלל שמונה עשרה.
ואסיים במעשה נורא ששמעתי מאחד מידידי. אחר שביעי של פסח תשפ"א כשנסתלק הגאון העצום רבי חיים גריינמן זצוקלה"ה לבית עולמו בישיבה של מעלה. במסע ההלוויה פגשתי ידיד, יהודי העובד לפרנסתו וקובע עיתים לתורה. יהודי ירא שמים מאוד, אבל לא מהקהילות שהיו מזוהות עם רבי חיים גריינמן, ולא הבנתי למה הוא טרח לבוא ממרחקים כדי להשתתף. שאלתי אותו, מאי האי? האם היה לך איזה קשר מיוחד עם רבי חיים גריינימן?
השיב לי אותו יהודי שבאמת לא היה לו קשר מיוחד אתו, והאמת שהוא לא ראה את הגר"ח גריינימן כבר הרבה שנים.
אז למה בכל זאת הוא בא? כי עשרות שנים קודם לכן, כשהוא היה ילד הם התגוררו בבני ברק והיו מתפללים בבית המדרש ‘לדרמן', שבו התפלל באותה עת גם הגר"ח גריינמן, לצד גדולי ישראל נוספים שהתפללו במקום כידוע.
הוא מספר שהוא הבחין בדבר פלא. בכל פעם שהיו מוציאים ספר תורה מארון הקודש, ואמרו ‘בריך שמיה דמרא עלמא', היה רבי חיים גריינימן אומר את התפילה הזאת בהתלהבות נוראה, וכשהגיע ל"יהא רעווא קדמך דתפתח ליבאי באורייתא, ותיהב לי בנין דכרין דעבדין רעותך ותשלים משאלין דליבאי וליבא דכל עמך ישראל", היו שתי עיניו נפתחות כמו שני ברזים, ודמעות היו שוטפות את פניו. כל פעם שאמרו ‘בריך שמיה'! כל פעם! בין אם זה היה בשבת בשחרית ובין אם זה בשבת במנחה, בין אם זה ביום שני וחמישי ובין אם בראש חודש או בחנוכה… בכל פעם שאמרו את התפילה הזאת, הוא אמר אותה מחדש, כאילו זאת הפעם הראשונה שהוא מבקש על כך, והיה חוזר ומתפלל שוב ושוב, באותה דביקות ובאותה התהלבות.
"היחס המיוחד הזה שרבי חיים נתן לתפילת ‘בריך שמיה', נכנס לי לעצמות", סיפר לי אותו ידיד, "עד היום אני אומר ‘בריך שמיה' עם רגש מיוחד בזכותו. הוא החדיר לי לעצמות את הרגש לתפילה הזאת, ואני מרגיש זאת עד היום"