הדבר ארע בליל שבת בה שהינו בירושלים. בשובי מבית הכנסת מצאתי את בתי הקטנה (ארבע) אוחזת בכתפה וממררת בבכי. בירור קצר העלה כי אחותה הבוגרת הרימה אותה בתנועה לא זהירה וגרמה לה ל'פריקה' (זרוע היד נדה ממקומה בשקע השכם – הכתף). באתי חשבון: בית החולים 'שערי צדק' שוכן במרחק פרסה (כארבעה וחצי קילומטרים), 'ביקור חולים' שלשה מיל ("טרם" – טרם הוקם). מה עושים? הילדה סובלת…
לפתע נזכרתי. יש גמ"ח! עם ישראל ידוע בהצטיינותו במידת החסד. "שלושה סימנים באומה זו, רחמנים ביישנין וגומלי חסדים" (יבמות ע"ט). במה עושים חסד? בעצם, במה לא? "מחוט ועד שרוך נעל…" מבקבוק ומוצץ לתינוק ועד ציוד מושלם לשמחות. קיימים למעלה מאלפיים סוגי גמ"ח! עתה נזכרתי באחד מהם.
שלפתי את 'מדריך הגמ"חים', לאחר עלעול קצר מצאתי את שחפצה נפשי: 'גמ"ח החזרת ידיים'… היכן שוכן כבוד גמ"ח זה? סניפים רבים לו. הנה ברחוב הסמוך בבית משפחת… נטלה רעייתי את הילדה ותלכנה שתיהן יחדיו. הן שבו לאחר עשר דקות כשהילדה שמחה ומאושרת. "יושב לו יהודי חביב ומכובד ליד שולחן השבת", סיפרה רעייתי, "קורא לילדה בואי חמודה, הנה סוכריה, סובבי את היד לכאן, ואחר כך לכאן… והופס! ברוך ה' המפרק חזר למקומו. 'זה המקרה הרביעי מכניסת השבת', הפטיר…"
אכן חסד מעורר השתאות. אחד מיני רבים שאנשים טובים יוזמים ומבצעים, על מנת לחלץ את הזולת ממצוקותיו.
אחר הדברים והאמת האלה, כשמגיעים למאמר חז"ל על הפסוק "ולבן שיניים מחלב – טוב המלבין שיניים לחברו יותר ממשקהו חלב" (כתובות קי"א) תמהים אנחנו: מדוע? אדם עושה חסד ומעניק לשני משקה מזין – חלב, מדוע "המלבין שיניים לחברו" – מחייך אליו וחושף טור שיניים לבנות (אולי אף גורם שחברו יחייך וישיב באותו מטבע ובכך מלבין שיניים לחברו), ויתכן אף שמוסיף איזו מילה טובה – מדוע יהיה זה טוב ממנו?
הבה נשים לב. אמנם היום גוברת והולכת מודעות לחשיבותה של המילה הטובה ועידוד וחיזוק חיוביים, אך אין הכוונה במאמר חז"ל להדגיש ש'גם' מילה טובה, חיוך ועידוד, גם הם נתינה ממשית כמשקה חלב, משום שנכתב כאן 'יותר' ממשקהו חלב. והשאלה העולה כאן – מדוע המלבין שיניים לחברו גדול יותר מהנותן משהו ממשי? (וכן מהמסייע באופן מעשי כבסיפור בו פתחנו).
על מאמר חז"ל זה דובר רבות בספרי המחשבה המוסר והחסידות, כל אחד בדרכו הוא. ברצוני להציג הסבר שיהווה קו מנחה.
נעצור ונתבונן לרגע: כל אחד מאיתנו מוקף באנשים הסובבים אותו, אנשים בעלי אופי שונה ומגוון: לשם דוגמא: נניח כי בדירה מולנו גרה משפחה מיוחדת, מהם לא תשמעו לעולם מילת גנאי על אחרים, הם מארגנים שעורי תורה ותהילים לילדים, וכו' וכו'. אם היינו אמורים להגדיר אותם במילה אחת שתהווה תווית לאופיים, היו הם זוכים לתווית: "הצדיקים", משל שלט תולה על דלתם: "כאן מתגוררת באושר משפחת הצדיקים…".
בקומה העליונה משפחה חרוצה עד מאד, ביתם נקי ומצוחצח תדיר, הילדים לבושים בקפידה, ארוחות מבושלות ברמה מוכנות חדשים לבקרים, ולשבת… מכינים סלטים רבים ומגוונים. מחצילים מכינים הם שבעה סוגים, לא פחות, ואם אין חצילים בשוק הם יעשו 'ייבוא אישי' מטורקיה. לו נדרשנו להצמיד תווית על דלת ביתם, היינו כותבים: "כאן גרה 'הבלבוסטע'…"
ובקומה מתחת, בני משפחה אשר תמיד חיוך על פניהם ואמרה שנונה משמחת על לשונם, אלו "המשמחים"…
אך ישנו אדם שקשה לנו להצמיד לו תווית כלשהי, קשה מאד. אדם זה, לגודל הפלא, הוא אנו עצמנו! על עצמו, קשה מאד לאדם להצמיד תווית ולהגדיר 'מי אני ומה אני'. את הדימוי העצמי שלנו אנחנו מקבלים מהסובבים אותנו.
שימו לב, האדם נברא חסר; הוא זקוק לחקלאי שיגדל עבורו את החיטה, לנחתום האופה את הלחם, לאיכר המטפל במשק החלב, לרצען המייצר ומתקן נעליים. הבריות בעולמנו נבראו חסרות, לכל אחד כישרון ומשיכה לעיסוק אחר, וכך ישנה הרמוניה, שילוב 'עולם' בו אנשים משלימים זה את זה. נוסיף ונאמר, כי האדם נברא חסר גם בדימוי העצמי שלו. הוא מקבל את 'התוויות' הללו מאנשים סביבו.
כדי להמחיש את האמור אספר מעשה שארע עמי: בשלהי תמוז ביום קיץ חם ב'חופש הגדול' (יש הורים המוסיפים עוד מילה – 'והנורא', 'החופש הגדול והנורא', מכיוון שבתחילה הילדים שמחים מאד בחופשה, כך ביום הראשון והשני, אך "ויהי ביום השלישי…" זה מתחיל. "משעמם לי… מה עושים היום?" וההורים נרם יאיר צריכים לשמש כ"לשכת התעסוקה", עובדים סוציאליים, שופטים ושוטרים, מגשרים ועוד שלל תפקידים). אשר על כן לקחתי את משפחתי שתחי' לטיול.
להזכירכם, שלהי דקייטא קשה מדקייטא, כחום היום וחם השמש ונמס. במסלול שלפנינו היה גרם מדרגות תלול. תינוק אחד – עולל אני נושא בידי, תוך כדי שאני מושיט יד לאחיו הבוגר בן שנה ועשרה חודשים המהלך יפה על רגליו. אך הלה נמלך בדעתו והחליט שעדיף לו לקחת 'טרמפ' על אביו (אני). והחל מבקש/דורש: "רוצה ידיים…" מושיט את ידיו וממשיך בתוקף: "ידיים, ידיים, ידיים…"
לא עלו באזניו כל ההסברים הטענות והמענות כי אני כבר מחזיק אחד "כאשר ישא האומן את היונק", ו"אתה יודע ללכת בעצמך". הוא בשלו: "ידיים, ידים" כתקליט/דיסק שרוט.
עד… עד שלפתע התחולל הנס. שני אנשים עקפו אותנו ועלו במהירות במדרגות, אחד מהם הפטיר לחברו: "תראה, ילד קטן עולה במדרגות כמו גדול…" מסתבר כי לא רק אני שמעתי את הדברים אלא גם בני שיחיה; משום שמאותו רגע הפסיק לבקש 'על הידיים', ואני, שהייתי מופתע מהשינוי הדרסטי התחלתי לספור את המדרגות, לראות כמה זמן זה יחזיק ומתי 'יגמר לו' והוא ישוב לבקש 'ידים'…
תופתעו לשמוע: לא עשרים מדרגות בלבד, לא חמישים, ואף לא מאה. מאה חמישים ושבע מדרגות הוא עלה בלי לבקש ולו פעם נוספת שאשא אותו על הידיים. הוא עלה כ"זקן" ורגיל (157 גימטריא זקן), כי הוא שמע מהאיש ההוא שהוא "עולה כמו גדול!"
כלומר, אדם זה לא נתן לו מחמאה גרידא שהוא 'עולה במדרגות כגדול', אלא העניק לו תובנה על עצמו שהוא גדול! כשאנחנו 'מלבינים שיניים' לחבר, מחייכים אליו ואולי מוסיפים אי אלו מילים: "אתה נראה טוב היום…", "אני רואה שאתה ממהר לשיעור קבוע, אפשר ללמוד ממך עקביות מהי…", "הבחנתי שלקחת אחריות על הטיפול בצנרת, תודה בשם הדיירים!" – אני לא סתם מעניק לו מחמאה, אלא מעצב ובונה את הדימוי העצמי, האישיות שלו.
נשוב למאמר "טוב המלבין שיניים לחברו יותר ממשקהו חלב". אין הכוונה להפחית בערך הנתינה, אלא הכוונה שזו קטגוריה אחרת, נתינה מסוג אחר לחלוטין. עושים אדם, מעצבים אדם, מעניקים לו פשט והבנה על עצמו. הוא פשוט מבין שהוא יכול/גדול/מוכשר/אחראי.
בהצלחה!
(גיליון 'לחנך' – חינוך הלכה למעשה ממשנתו של הרב דוד פיירמן)
2/439