לפני יותר משבועיים נסענו, כמה אברכים, לחתונה בבני ברק. כדרכם של הבריות, כל אחד הביע את דעתו על המצב ואיך בדיוק, אבל בדיוק, צריך לנצח את הטרור ולחסל את החמאס. אחד הנוסעים, ידידי הרה"ג ר' שי שמעון חסן, היה נחרץ וחד משמעי: "צריך לכתוש אותם כמה שיותר מהאויר, לייבש אותם, הרבה זמן. רק בסוף להיכנס קרקעית"…
"מדוע אתה נגד כניסה קרקעית עכשווית?", שאלו כולם והרב חסן ענה בפשטות: "כי יש לי 17 בני- דודים שמגוייסים כעת, ביחידות הכי קרביות. חצי מהם צלפים והחצי השני אמורים גם הם להיכנס לעזה למקומות המסוכנים ביותר. הם עצמם מאד רוצים להיכנס לשם, אבל אף אחד מכל בני המשפחה המורחבת לא נרדם בלילות, מרוב חשש ודאגה לשלומם".
***
אנחנו ובנינו נלחמים למען עם ישראל בלימוד התורה, בתפילה ובזעקה, אך אנו נפגשים כל העת באין ספור יהודים שהבעל והבן, האחים והגיסים, לפעמים הבנים והנכדים, נמצאים בעומק עזה. "יש לי 6 ילדים בעזה", מספר לי יהודי פתח- תקואי. "אני ואשתי לא ישנים בלילות. אנחנו בחרדה עצומה". אמי שתחי', העובדת באחד מבתי החולים, מספרת לי על נשים שעובדות איתה, שהבעל והבנים בחזית, והן לא ישנות, כפשוטו. מסתובבות אחוזות חרדה, עם עיגולים שחורים מסביב לעיניים, מפוחדות בעליל. האם אנחנו מתחזקים עוד ועוד, יותר מיום האתמול, בלימוד התורה הקדושה, המגינה ומצילה?
בכוללים בעירנו נתלה השבוע מכתב, שכתב סמג"ד הלוחם בעזה. הוא כותב שכניסות מסוכנות רבות ולוחמה חזיתית עם המחבלים בעזה, מתרחשות בשעות הלילה המאוחרות, והוא מתחנן ומבקש מלומדי התורה: "אנא, אל תפסיקו ללמוד גם בשעות אלו. אנחנו זקוקים לכם וחייבים את לימוד התורה שלכם גם בשעות אלו, שהם קריטיות עבור חלק מהחיילים".
אמרו חז"ל במסכת תענית (יא, א): "בזמן שהציבור שרוי בצער אל יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עליך נפשי וכו', אלא יצער אדם עם הציבור וכו', וכל המצער עצמו עם הציבור זוכה ורואה בנחמת ציבור".
בימים קשים אלו, בהם נמצאים כמאתיים יהודים בכל גיל, מתינוקות ועד ישישים, בשבי חיות הטרף של החמאס, מבלי שאף אחד מאיתנו יודע מה מצבם, האם הם סובלים, האם נותנים להם לאכול ולשתות והאם הם נמצאים בתנאים נורמליים או בתנאים לא אנושיים. כשמאות אלפי יהודים נעים ונדים מבתיהם, כשרבבות יהודים בורחים ממטח טילים ורקטות, כשמאות אלפי חיילים נמצאים במקומות סכנה מוחשית, ושכל יושבי ארץ הקודש יושבים במתח ובחרדה- מוטל עלינו, גם על מי שאינו חושש ואינו מפחד, גם מי שמרגיש שהחזית רחוקה ממנו, (כולל החות'ים, שאין לנו בכלל מושג קלוש מי הם ומה הם רוצים מאיתנו, חוץ מזה שאנחנו יהודים), לשאת בכל כוחינו ולבבנו בצערו של עם ישראל.
הגאון הצדיק רבי אברהם פולק שליט"א, המשגיח דישיבת סלבודקא, כתב מכתב חיזוק מיוחד לבחורי הישיבה לרגל המצב הקשה השורר בארץ ישראל, עם פרוץ המלחמה. בתוך דבריו כותב המשגיח כך: "כתב מרן החזון איש זיע"א במכתב (קו"א ח"א קכ"א): "חסר לך הרגש של השתתפות בצער זולתך! והעצה לזה ההשתדלות להטיבו ולהצילו מצער והמעשה פועל על הלב. וכן להתפלל על צרת זולתו אף שאין הדברים יוצאים מן הלב, ואף אם המצטער המוני הדיוט ובזוי". ועוד בחובת ההשתתפות בצער הזולת בגמרא (גיטין נ"ז ע"א), שכפר סכניא של מצרים, מפני שלא התאבלו על ירושלים (ובמהרש"א בח"א שם, שהיו שונאים את אנשי ירושלים ולא נצטערו על מפלתה). נענשו אף שהיו צדיקים". לכן, כותב המשגיח שליט"א: "לעת הזאת, נדרש מאתנו חיזוק התורה ותפילה ובטחון בהשם, רגש אחריות, והשתתפות בצער הזולת. הבה ונתעלה לנוכח המצב הקשה השורר בא"י, כדי שנהיה רצויים לפני ה' יתברך, שזוהי עיקר המטרה בבריאה. והוא יושיענו ברחמיו במהרה בימינו".
ההשתתפות בצער היושבים בציון מתחילה בלב וברגש עמוק. להרגיש את הצער, הפחד והחרדה הנוראיים של אבות ואימהות, ששולחים את הילדים הצעירים שלהם למרכז התופת בעזה. את חוסר השינה והדאגה הבלתי נגמרת של אישה וילדיה, של אחים ואחיות, של סבא וסבתא, שהבנים, הנכדים, הבעל, האח או הדוד נמצאים במקומות מסוכנים ביותר. השתתפות בצער על יהודים שנהרגים בכל יום ויום בעזה, כשהם עסוקים בהצלת ישראל מיד צר ואויב.
באחד הלילות בימי מלחמת העולם הראשונה, התעוררה אשת רבינו ה"חפץ חיים" זצוק"ל משנתה, ולתדהמתה המרובה הבחינה כי בעלה איננו במיטתו. היא נחפזה לחפשו, ומצאה אותו כשהוא ישן על גבי ספסל וידיו תחת מראשותיו. הסביר לה החפץ חיים: "אחינו בני ישראל הפליטים מתגלגלים בחוצות ונאנקים מרעב ומקור, ובנינו הצעירים שוכבים בחפירות בחזית המלחמה והמוות מרחף נגד פניהם, ואיך יערב לי לישון על מיטתי במנוחה וברווחה?".
בזמן מלחמת העולם הראשונה היה ה'חפץ חיים' מרבה לדבר על צער כלל ישראל. ראו בחוש שאין לו מנוחה לנפשו, והיה מרבה לומר "כאן אנו חיים במנוחה, אבל בכל המקומות יהודים נרדפים ונטבחים באכזריות", ודבר זה השפיע על בריאותו והטריד מנוחתו עד מאוד.
בזמן מלחמת 'ששת הימים' הרבה המשגיח מפוניבז', רבי יחזקאל לווינשטיין זצ"ל, לתבוע מתלמידיו בישיבת פוניבז' שישאו בעול עם הרבים מבנ"י המתגוללים בשדות במצב מלחמה ופחד המוות לנגד עיניהם ועם בני משפחותיהם המודאגים; ומלבד המדרגה של נושא בעול עם חברו ישנה גם תביעה יסודית של "ואהבת לרעך כמוך", שמכוחה לבד חייב כל אחד להיות מודאג ומצטער ממש כאילו היו כולם בני משפחה אחת.
גם בישיבת חברון בעת המלחמה בלבנון, כשהגיעו כל יום שמועות נוראות על חיילים רבים שנפלו במלחמה, היה יושב המשגיח רבי הירש פאלי זצ"ל ובוכה מצער על כל אחד שנפל בקרב, על צער משפחתו וחבריו. עד שהגיע מצב שזה ממש הזיק לבריאותו, והתחילו להסתיר ממנו את המצב במלחמה ואת הידיעות על נפילת חיילים במלחמה.
הוי אומר, כדי להשתתף עם הציבור, צריך קודם להרגיש ולחוש את צרת הציבור. זאת ההתחלה.
****
ההשתתפות השנייה בצרת הציבור היא ב'בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי', וכביאור אונקלוס: 'בצלותי ובבעותי', בכח תפילתנו. לא רק 'לצאת ידי חובה' באמירת תהילים חטופה ותפילת 'אחינו כל בית ישראל' הנאמרת בכל בית כנסת, ישיבה וכולל אברכים בסוף כל תפילה. אלא להרבות בתפילה, לבקש, להתחנן, להרגיש את הצער ולזעוק אל ה' יתברך. "שִׁשָּׁה נִקְרְאוּ בִּשְׁמוֹתָן עַד שֶׁלֹּא נוֹלְדוּ, וְאֵלּוּ הֵן יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל מֹשֶׁה וּשְׁלֹמֹה וְיֹאשִׁיָּהוּ וּמֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, יִשְׁמָעֵאל שֶׁנֶּאֱמַר: 'וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה' הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל'. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל? שֶׁעָתִיד לִשְׁמֹעַ הקב"ה בְּאֶנְקַת הָעָם מִמָּה שֶׁעֲתִידִין בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. לְפִיכָךְ נִקְרָא שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל" (פִּרְקֵי דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, פֶּרֶק לֹא). ישמעאל נקרא כך, כי שמו מרמז ש'ישמע- א-ל" את תפילותינו על ישמעאל. אז צריך להתפלל!!!.ההשתתפות השלישית והחשובה ביותר עם הצער והפחד של עם ישראל, היא בכח התורה הקדושה.
*****
בשבועות האחרונים מפרסמים כל מיני חכמים בעיניהם, חרדי- מחמד שכאלה, מסבירים שאלו שלומדים תורה כל היום בהתמדה גדולה, לפחות 12-14 שעות ביום, עדיף שילמדו תורה בישיבה ובכולל. אך אלו שלומדים פחות, פה ושם מתעצלים ולא לומדים יותר מכמה שעות ביום, עדיף שיתגייסו או יתנדבו וכדומה.
זוהי שטות מוחלטת, כמובן. אין לנו שום ענין להתנגח עם אלו שלא חושבים כמותינו, אך חובה עלינו לחדד את הדברים לעצמנו.
אנשים שכל הזמן מחוברים, כמו לחמצן, לתקשורת חילונית על שלל גווניה, מרגישים רגשי נחיתות. חשים שכאילו צריך להשוות. אין כאן השוואה. החיילים היקרים נחוצים מאד בשדה הקרב ואנו מתפללים כל הזמן לשלומם. בני ישיבות צריכים לפעול בדרכים שלהם כדי לנצח את המלחמה בשמי שמים.
כשהיינו ילדים, שיחקנו במשחק עם בטריות, שנעלם מן האופק, שנקרא אז 'פַיֶירְמֵן'. גם כיום ישנם משחקים כאלו ואחרים, משחקי מחשב או משחקים כאלה הנמצאים במרכזי קניות ומקומות מסחריים, בהם לוחצים על הכפתור והמשחק יורק אש צולבת. כל לחיצה יורקת אש, מפוצצת ומשמידה. בום, בום בום!!!.
וזאת האמת. זה מה שקורה בדיוק. צריך רק לצייר בעיני רוחינו, בכח ציור חי ומוחשי, שכשאנו לומדים "אַרְבָּעָה אָבוֹת", בום!!! מתפוצצת פצצה על האויב. "נְזִיקִין"- עוד טיל הורג ששה מחבלים. "הַשּׁוֹר", עוד יהודי ניצל מרקטה שכוונה לעברו. "הַבּוֹר", עוד טיל של החיזבאללה נפל לים, "הַמַּבְעֶה וְהַהֶבְעֵר"- טנק פגע פגיעה חזיתית בבכיר חמאס. כך צריך להרגיש ולחוש את מה שאנו עושים!!
ברור שככל שנוסיף עוד ועוד שעות לימוד, כך יוכרע האויב הרצחני וכוחו של ישראל יגבר על כוחו של ישמעאל. אין שום ספק שחובה גמורה מוטלת עלינו להרבות חיילים לתורה ולהוסיף הרבה הרבה יותר שעות של לימוד תורה. אך אין בכך כדי להמעיט בערכה של כל מילה של תורה. כל רגע של תורה מגן ומציל. כשילד בכתה ב' קורא את המילים 'וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה' וכשילד בכתה ג' לומד משנה, כשבן ישיבה בישיבה קטנה לומד עמוד גמרא בבבא מציעא, כשבן ישיבה בישיבה גדולה מנסה להבין את כוונת הרשב"א, שאברך בכולל עמל על הבנת התוספות בחולין דף צ"ו ושיהודי לומד 'דף היומי' (כעת התחילו מסכת בבא קמא. כדאי להצטרף!!), הם, כל אחד ואחד מהם, בונים באותו רגע חומת ברזל סביב ערים מופגזות, מסך עשן מסביב לאלו שנלחמים עם הישמעאלים, מרחב- מוגן ענק סביב אשקלון ושדרות, הדרום והצפון גם יחד.
כשהגאון רבי נפתלי טרופ זצ"ל ראש ישיבת ראדין, חלה והיה במצב אנוש, התרימו הבחורים ימים ושעות להוסיף לחייו של גאון התורה הנערץ. אחד תרם לו מחייו שבועיים, השני תרם שבוע והשלישי תרם חצי שבוע. כשהציעו לרבינו החפץ חיים לתרום מחייו, למען חייו של ר' נפתלי, הרהר החפץ חיים זמן ממושך ולבסוף הסכים לתרום… עשר דקות.
ללמדנו מה הם 10 דקות של תורה!!!
תקשורתנים חילונים ידברו הרבה אחרי המלחמה, וחלקם מדבר על זה כבר עכשיו, ש"אין לוויות בבני ברק". הם לא באמת מבינים. הם רוצים דם חרדי נשפך, כי רק כך הם רואים את התמונה, דרך הרובה. לנו יש הלוויות- אז אנחנו מצילים את המדינה. לכם אין- אתם פרזיטים, חיים על חשבון החיילים. (והגר"י אברמסקי זצ"ל הגיב על טענה כזו במילים הנוקבות- מזעזעות הבאות: "בעצם אתם רוצים שנוציא להורג חמישים בני ישיבות, ואז תאפשרו לנו ללמוד תורה ללא הפרעה?"….)
אך האמת שונה לחלוטין.
כשם שכולם מבינים שכדי לנצח מלחמה, שר הביטחון יואב גלנט אינו צריך לשבת פיזית על נגמ"ש בעזה ולירות. הוא אמנם מאובטח, סגור ושמור ב'בור' בקריה בתל אביב. שום סכנה לא נשקפת לחייו. אך הוא בורג מרכזי במערכה, כי הוא עצמו בונה את אסטרטגיית המלחמה. כשם שכולם מבינים שחברי יחידות טכנולוגיות יושבים אי שם במרכז הארץ, ומנווטים את הכוחות בשטח, וכך הם מביאים, מרחוק, להשמדת האויב, למרות שהם לא לוחמים בחזית בעזה. כך פשוט וברור לכל שומר תורה ומצוות שהמלחמה האמיתית מתנהלת למעלה, בעולמות העליונים, ומי שמפעיל אותה, לטוב ולמוטב, הם כוחות הרשע מול כוחות הקדושה. כדי לתת עוז וגבורה לכוחות הקדושה בשמי שמים, חייבים להפעיל את כלי מלחמתנו המיוחדים לנו, עסק התורה הקדושה, כח התפילה המסור לנו, וקיום המצוות למען שמו יתברך. לא נתרפה. נלמד עוד ועוד. נתפלל ונזעק, ואז תגיע ההכרעה האמיתית לה אנו מייחלים: משיח צדקנו.
(פורסם ב'קוראים אלעד').