"וְאֵלֶּה, יְמֵי שְׁנֵי-חַיֵּי אַבְרָהָם" (כ"ה, ז')
על קורות חייו הנאדרים בקודש על זכרו ופועלו של רבם ואוהבם של ישראל, שר התורה ועמוד ההוראה, פוסק הדור ומאיר עיניו בנתיבות אורחות חיים, רבה וגאונה של טשעבין, מרן הגאון רבי דוב בעריש ווידענפעלד זצוק"ל, הנודע בכינוי ה'טשיבינער-רב'. הוקדשו פרקים רבים בקרב מרביצי תורה ומוסר. רבות סופר על יגיעתו ועמלו העצומה בתורה, גודל חריפותו, צדקותו, קדושתו ופרישותו, יראתו הטהורה, הוראותיו ופסקיו, ומעל לכל מידותיו התרומיות וענוותנותו הגדולה, בהיותו אציל המידות ועדין הנפש, שטבועים היו בכל דרכיו והלכותיו.
בין פרקי חייו קיים פרק מיוחד, הכולל שש שנות גלותו בימי המלחמה העולמית, שהיה שרוי במצור ובמצוק. החל מבריחתו מהעיר טשעבין, שם הרביץ תורה והוראה, עבור דרך לבוב-לעמברג, ולאחר מכן גירושו לערבות סיביר הקפואה. שנה ומחצה שהה שם רבינו עד שהצליחו לארגן לו אשרות כניסה לבוכרה שבאוז'בקיסטאן.
באותן שנים של גלות וסבל, נדודים רצופים תלאות וייסורי גוף ונפש, לא שמעו ולא ראו אותו בשיברון לבו, מי שליוה את רבינו בכל השנים ההם, היה תלמידו המסור, הרב החסיד הישיש רבי אריה לייב טייטלבוים שליט"א, הנודע בכינויו 'רב-לייבל', בתקופה זו, שימשו נאמנה, למד ממנו תורה וחסידות, מוסר ועבודת השם, עד שבעזר ממעל ארי עלה מבבל, ורגלי רבינו דרכו על אדמת ארה"ק ביום י' ניסן שנת תש"ו.
מספר רבי לייב שליט"א: המלחמה העולמית פרצה בפולין בשלהי חודש אלול שנת תרצ"ט ביום שישי. הגרמנים ימ"ש החלו לשעוט ולכבוש את הערים מידי הפולנים, כאשר מתקרבים בסערה לעיר קראקא. אבי ז"ל לא התמהמה, הוא הבין מיד את מה שעומד להתרחש, מיד ביום ראשון ארז את מטלטליו ולקחם יחד עם בני משפחתינו שנמלטנו ברגל מהעיר, כשאני נוטל עימי רק ספר 'התהילימ'ל' שקבלתי מתנה לבר מצוה שלי מהרבי מראדומסק בעל ה'שבחי כהן' זצוק"ל הי"ד. וכך הלכנו וצעדנו רגלית כל היום, עד שהגענו על יד הנהר הסמוך לקראקא, שם עלינו על סירות העץ – 'ספידעס', והפלגנו, במשוטים ניווטנו כל השבוע עד אשר הגענו לחוף העיר בראנוב – שעל יד דז'יקוב, שם חשבנו לשהות עד יעבור זעם.
"הגענו ממש סמוך לכניסת השבת. הנחנו חפצינו באכסניה והתכוננו במהירות לקבלת פני שבת המלכה. אולם לא עברו שעות אחדות של ליל שבת קודש, ובכל העיר פשטה שמועה כי הגרמנים הארורים מתקרבים לבראנוב. תיכף בעיצומו של ליל שבת קודש, יצא אבי מהבית ותיכנן את בריחתו מהמקום. בני הבית ניסו להרגיעו אולי כדאי שינוח וימתין למחרת, אך אבי הבין שהמצב כלל לא פשוט ויש לברוח מיידית ולא להישאר. בהיותו נגיד היה עמו סכום מעות שלקח עמו, ומיהר לרכוש מכספו סוס ועגלה. יחד עם זאת שילם סכום הגון לגוי בעל-עגלה, שיסיענו יחד עם כל בני ביתו לעבר הגבול לכיוון רוסיה, שלחמו עם הנאצים".
מספר רבי לייב שליט"א: "אנחנו שהינו בינתיים בבית, ואבי ז"ל חזר כעבור שעה עם הסוס והעגלה ששכר, ולמרות העייפות ציוה על כולנו להתארגן במהירות ולעלות על העגלה. לאחר שהיינו על העגלה, החל בעל-העגלה להדהיר את הסוס במהירות, כשכל העת אבי ז"ל דוחק בבעל-העגלה שיגביר את המהירות יותר ויותר. אני שהייתי נער צעיר לאחר בר מצוה, לא הבנתי את גודל הסכנה. ובמשך כל עת הנסיעה שאלתי את אבא שוב ושוב על כך שנוסעים באמצע הלילה ועוד בשבת. כמה שהייתי צעיר לימים, הרגשתי וחשתי לא טוב בנסיעה זו, שהתבצעה בשבת קודש, ובכל ליל הנסיעה הראיתי חוסר נוחות. בשבת בבוקר הראו בני המשפחה והצביעו לעבר עגלה שנסעה לצידנו, הנה ראה אמרו לי: "שם יושב הטשעבינער רב! שגם הוא בורח בעיצומו של יום השבת קודש". משראיתי זאת שקט ליבי ונחה רוחי. ואז היה לראשונה שראיתי את תואר פני קדשו של הגאון מטשעבין זצוק"ל שגם הוא ברח מהעיר טשעבין מצוק המלחמה".
להיכן ברחתם?
"נסענו עד שהגענו לשערי העיר לעמבערג-לבוב, אשר היתה תחת שלטון רוסיה, והיתה נקראת לעת הזאת עיר בטוחה יותר מאימת הגרמנים. שם התגורר באותם ימים הרה"ק רבי נחום פרידמן מהוסיאטין זצוק"ל הי"ד, אחיו הגדול של הרה"ק רבי משה'ניו מבאיאן-קראקא זצוק"ל הי"ד וחתן הרה"ק רבי ישראל מהוסיאטין זצוק"ל, והוא אשר זכה לארח את הרב מטשעבין ביחדו עבורו חדר מיוחד בביתו לכל ימי שהותו, בני משפחתנו מצאו גם בית להתגורר שם.
"בשבת מברכים ר"ח תמוז, נגזרה הגזירה ע"י הרוסים, לגרש את כל אלפי הפליטים שאין בידם אזרחות רוסית ליערות סיביר לעבודת כפים. ניתנה אפשרות לקבל אזרחות רוסית על ידי מסירת הפספורט הפולני, אבל חששנו כמו רבים שלא נוכל לשוב לפולין. עדיין לא ידענו מה שעתיד להתרחש, רבים חשבו שעוד נחזור לפולין. למעשה התברר אחר כך למפרע כי מאת ה' היתה מחשבה זאת לישועה, וכל גלות סיביר היתה לטובה, שכן זמן לאחר שנלקחנו והוגלנו לסיביר השתלטו הגרמנים וכבשו את העיר לעמברג, וכל אלו שנאותו למסור את הפספורט הפולני ולקבל אזרחות רוסית כדי להישאר בלעמבערג, נרצחו באכזריות ע"י הנאצים ימ"ש וכמעט לא נותר שריד ופליט מבני העיר הי"ד.
"הרוסים אספו את כולנו לתחנת צריף הרכבת והעלו יהודים – ולהבדיל גם גויים פולניים – על גבי קרונות רכבת משא בהמות. באותה הרכבת שהועלנו, בקרון הסמוך, הועלו גם רבינו הגאון מטשעבין והרבנית ובתו – לימים א"ח לראש הישיבה הגה"צ רבי ברוך שמעון שניאורסון זצ"ל. בקרון שלנו הועלו רק יהודים אולם בקרון השני בו שהה הרב מטשעבין הועלה גם גוי פולני אחד. כל הנוסעים היו תשושים ודחוסים, נסענו ימים ולילות רצופים במקומות שוממים כמדבריות ללא מאכל ושתיה.
"היו אלו ימי תמוז החמים, לעיתים היתה הרכבת נעצרת ללא הודעה מוקדמת לזמן מה, ליד מעין מים על אם הדרך, לא היה זמן קצוב לעצירה והפסקה, אלא ש'הקטר' היה מתניעה כרצונו וממשיך בדרכו ללא כל התרעה מוקדמת. לפעמים היתה זו עצירה שארכה שלוש שעות ולפעמים גם עשר שעות ולפעמים דקות בודדות חפוזות, כך שאם ירד אחד הנוסעים ולא הצליח לעלות חזרה על הרכבת הדוהרת היה נשאר בגפו במדבר נתון לסכנות של חיות טרף וכדו'".
"אני שהיייתי נער צעיר, הייתי בהזדמנות כזו קופץ מהקרון וממלא בקבוק מים וחיש מהר שב ועולה לקרון להביא מעט מים לבני משפחתי להרוות צמאונם. הרב מטשעבין לא היה בכוחו לקפוץ מהקרון והרבנית ע"ה ובתו הצעירה גם לא היה בכוחם לקפוץ, וכפי שהזכרתי באותו קרון נסע גוי פולני אחד מהמגורשים, וראיתיו תמיד קופץ וממלא כמה בקבוקים מים ומביא להרב מטשעבין".
הגוי ידע להבחין את גדלותו של הרב? מגלה רב לייבל את הרהורי לבו ומחשבות ראשו מהימים ההם: לא אשכח את המחשבה שחלפה אז במוחי, והייתי עומד ומהרהר בהשתאות, הכיצד גם הגוי מבחין שלפניו נמצא אדם מורם מעם. היינו תמיד מבחינים בלילות הנסיעה על פני המדברות, כיצד כולם נמו את שנתם בקרונות המשא ואילו הרב מטשעבין היה עומד בצידו כשידו האחת שעונה על גדר הרכבת וידו השניה מורמת על מצחו וכל כולו תפוס ברעיוניו – בוודאי שקוע בהויות דאביי ורבא – כאשר פניו הזכות מפיקות שלוה והוד, וזאת יכל גם אותו גוי לראות ולהבחין, היה זה בבחינת 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליו'…"
כמה זמן ארכה נסיעה זו מלעמבערג עד סיביר?
" בערך שלושה שבועות.
"הגענו ביום שישי ליד נהר קטן הסמוך למחוז שוויעדלובסק, מקום שומם הנקרא יער 45 בפאתי סיביר. שם היינו אמורים להמתין עד שיבואו להעבירנו את הנהר למחוז עבודה, ואמרו לנו כי שם יסודר לנו מקום בצריפים קטנים.
"המקום היה מלא כולו ביתושים ענקיים עוקצניים שעטו עלינו מכל עבר. הממונים הרוסים הודיעו כי סירות עץ צפויים לבוא והעבירנו למחוז העבודה. ציפינו בכליון עינים לסירות העץ שיעבירונו את הנהר לעבר המחוז המיושב, אולם היום החל לרדת והשמש החלה לשקוע, ובהיות כי בחשיכה לא היתה אפשרות לשוט בנהר, הודיעונו הרוסים כי עלינו לעשות את הלילה במקום במדבר השממה. אכזבה גדולה היתה לנו כשהבנו כי עומדים אנו לעשות את השבת בעמק הבכא. גם השבתות שעשינו על הרכבת לא היו דבר פשוט, אך כאן במדבר השממה כשכל המעופפים העוקצניים סביבנו, הדבר היה עבורנו סבל נורא.
"בליל שבת ראיתי את הטשעבינער-רב פונה לזוית להתפלל תפילת קבלת שבת וערבית, לאחר מכן עמד וקידש על פת חרבה שהיה בידו. כך שהינו שם כל הלילה ללא כל אמצעים חיוניים, כשהאיר השחר של יום השבת קודש, החלו לבוא הסירות בכדי להעבירנו לעבר השני. כחמש עשרה סירות היו לכל הנוסעים, וכולם נדחפו במהירות לעלות על הסירות, בנחשם נכונה כי בעבר השני של הנהר המקום מיושב ונקי מאלפי היתושים שסבלנו מהם מרורות כל ליל השבת.
"עקבתי אחר רבינו באותה עת, וראיתיו כי פונה אל הצדדים, ונמנע מלעלות על הסירות, היו כמה שפנו אליו והציעו לו לעלות ראשונה, אך הוא חמק ולא עלה, אם כי חושבני כי אלו היו מעלים אותו בכח לא היה מתנגד, אך עכ"פ מאליו לא רצה לעלות על הסירה ביום השבת קודש, אף כי בגין כך היה מוכרח לשהות במקום זה לילה נוסף שלאחריו, עד למחרת יום ראשון. כי בלילה לא שטו הסירות, והיה בזה ענין מסירות לשבת קודש מגודל צער היתושים הרבים שעופפו במקום ועקצו ומצצו דם ללא רחמנות. גם לא היה שם שום פריט או ריהוט לישב או לנוח, לא כסא, לא מיטה ואף לא כרית, מי מדבר על קורת גג. ואכן כולם עלו על הסירות וכמדומני שלא נשארו שם אנשים כלל, ורק רבינו עם הרבנית ובתם נשארו שם כל יום השבת קודש וכל ליל מוצאי שבת, ולמחרת ביום הראשון ראינו אותם מגיעים בריאים ושלמים בסירה שהביאתם".
הדאגה לרבינו בגלות בסיביר
החסיד הישיש רבי לייבל שליט"א, מעלה ומתאר בפרוטרוט את מראה מחוז העבודה בסיביר, שם שהה יחד עם מורו ורבו גאון ישראל ולמד עמו תורה, וכך הם הדברים הרשומים גם ברשימותיו 'בלבנת הספיר': "במחוז היו שישים צריפים פזורים לאורך הישוב, ובכל צריף היו שני חדרים, בהם שיכנו שתי משפחות, ללא הבדל כמה בני המשפחה מונים, אם עשר נפשות או שלושה נפשות. בצריף בו שכן רבינו והרבנית ובתו, הכניסו בחדר השני יהודי כפרי פשוט עם ילדו הקטן שהיה כבן ארבע שנים. אותו יהודי היה מוכרח כל יום בבוקר לצאת להעבודה ביערות המרוחקים לחטוב עצים. ואילו התינוק בן הארבע, היה נשאר בבית, מי שפרס עליו חסותו באותם שעות עבודה היה רבינו, שמתוקף החוק ברוסיה שקבע כי מי שהוא פחות מבן חמש עשרה שנה ולמעלה מגיל שישים שנה פטור מהעבודה. ולכן רבינו נשאר בצריף ולא הוצרך לצאת לעבודה.
"גם אני הייתי פטור לצאת לעבודה, בהיותי נער פחות מגיל חמש עשרה, ובכל יום הייתי בא לצריפו של רבינו, שם פגשתי את אותו ילד רך בן הארבע שהיה נשאר בצריף, ורבינו היה לוקח אותו על ברכיו ומלמד אותו אותיות האלף-בית בחביבות ומסירות כמלמד דרדקי ממש. כך היה בכל התקופה שארכה למעלה משנה מידי יום ביומו. וזכורני כיצד היה אותו ילד שש ושמח כשאומר לכל בגבהות לבו ובשמחה גלויה: 'איך לערן מיט דעם רב'… [אני לומד עם הרב']".
"בימים הראשונים לבואנו בסיביר, לא דאגו לנו הממונים האכזרים במאומה כלל, לא הביאו לנו דברי מאכל וכל השוהים במחוז העבודה רעבו ללחם. ליד הצריף שלנו, היתה גינה מגודרת שם צמחו תפוחי אדמה, בחשכת הלילה באתי לגינה זו, ובהיותי צנום וקטן, הצלחתי לחדור בין סורגי הגדר, קטפתי מספר תפוחי אדמה ויצאתי עם השלל, בהביאי אותם לצריף הורי ולצריף רבינו הטשעבינער-רב, כך פניתי פעמים רבות וקטפתי הרבה תפו"א ובכל פעם מיהרתי לצאת לבל יתפסוני הממונים. מה רבתה שמחתם והודאתם של רבינו, הרבנית ובתם ע"ה למראה התפו"א אשר היה המאכל היחיד להחיות נפשם הרעבה עבור רבינו ומשפחתו".
תורה שלמד באף
שמעתי כי באותם ימים זכיתם ללמוד עם רבינו, איזה לימוד למדתם?
"רבינו קבע עימי שיעור בגמרא מסכת ברכות. היה לו כרך אחד מש"ס קטן דפוס חורב, ובגמרא זו למד עימי מידי יום ביומו".
"זכיתי לשמוע מהרב אמרות רבות, אלו בנו את ימי הבחרות שלי. רק תבין, הייתי בחור צעיר בגלות לאחר שנות בריחה, ללא ישיבה כשהורי היו צריכים לצאת לעבודת כפיה בכל יום לעמול בפרך, ולולי הייתי במחיצת גאון ישראל הטשיבינער רב זי"ע, לא הייתי יודע מה היה עולה בגורלי. מלבד מסכת ברכות שלמד עמי היה אומר לי ווארטים נפלאים, משלים וסיפורים".
רבי לייבל שליט"א מציין לנושא אחד עליו עורר רבינו, שלא לרמות את עצמו בכל דבר וענין, וסיפר: "פעם פתח רבינו בפיו במשל להוכיח כיצד אנשים מרמים את עצמם בשביל להשיג מאוויי נפשם, וסיפר שהיה גוי שיכור ובני משפחתו בושו מהתנהגותו, פעם כאשר מצאוהו מתבוסס בבוץ בשכרותו, עשו מעשה שחוק, נשאוהו והביאוהו לחדר ריק והשכיבוהו על מיטה, לצד המיטה הניחו בגדי 'גלח'. לאחר שישן שינה עמוקה התעורר הגוי, ולתמהונו ראה את בגדי הגלח לצדו, והיה משתומם ומהרהר בינו לבין עצמו: אולי גלח אני, ומה שמדמה אני שהנני איש פשוט ושיכור הרי זה רק חלום ובאמת הנני גלח. השיכור קם ולבש את בגדי הגלח בשמחה בדמיינו וחושב על הכבוד מלכים שירחשו לו כשיצא לרחובה של עיר, אמנם טרם פנה לצאת, עדיין היה ליבו נקפו, אפשר שבאמת אינו גלח הוא. תוך שמהורהר הוא בספקותיו , נצנצה מחשבה פשוטה בלבו, כי יגש לספרי החכמה והמדע המונחים בארון, ניתי ספר ונחזי, והיה אם יבין בהם, הרי סימן טוב הוא כי אכן גלח הוא, ואם לאו הרי הוא אדם פשוט. כמחשבתו כן עשה, ניגש לפתוח את הספרים ניסה לקראם ולהבין את תוכנם, אך לדאבונו לא הצליח להבין מאומה מהנכתב שם. ברצותו לסגור הספרים באכזבה, הרהר לעצמו: שבאמת הינו גלח כמו שאר הגלחים, וצריך לומר שגם הם לא ידעו ולא יבינו בספרים…"- סיים הרב מטשעבין את משלו, "זהו מה שאומרים כי הרצון מוליך וגורם לאדם לתרץ לעצמו כמו שרוצה, והכל כדי לרמות את עצמו".
(מאת הרב טוביה פריינד, מתוך המודיע פרשת לך לך תשע"ט)